פרשת תולדות

"מדוע אהב יצחק את עשו"

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב", בראשית כה' כח'.

מבואר בתורה הטעם שיצחק אהב את עשו? משום "כִּי צַיִד בְּפִיו". רש"י מסביר בשני אופנים:

א. לפי התרגום: "ארי מצידיה הוי אכיל", ולפי"ז משמעות הכתוב, כי ציד נתן עשו בפיו של יצחק.

ב. לפי מדרשו בתנחומא אות ח' - בפיו של עשו, והמשמעות כי ציד היה יצחק בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.

ולכאורה צריך ביאור:

א. איך אפשר לומר על יצחק אבינו שאהב את בנו עשו, בגלל שספק לו אוכל טעים?!

ב. גם לפי המדרש קשה, איך אפשר לומר שעשו רימה את אביו, והצליח לעבוד עליו, שיחשוב שהוא צדיק כמבואר במדרש וברש"י, וכי באמת יצחק לא ידע, והלא מצינו, שבנו של רב המנונא סבא בכפר סכנין, הריח את מלבושיהם של רבי יצחק ורבי יהודה, שלא קראו באותו היום ק"ש, וכן מספרים על האר"י ז"ל זיע"א, שהיה מכיר בחטאי בני אדם, וכן מספרים על המון צדיקים אחרונים, הבעש"ט ותלמידיו, ותלמידי תלמידיו זצוקללה"ה, שהיו מכירים בחטאי בני אדם ע"י הריח, או ע"י הראיה, וכי יצחק אבינו היה פחות ממדרגתם ח"ו, שלא הכיר ברמאותו?!

ג. בכלל תמוה, איך אפשר לאהוב רשע כזה, אדם שמלסטם את הבריות, צד אנשים ונשים, זולל וסובא, ועובר עבירות למכביר, הלא כל אדם ולו הפשוט ביותר, סולד ושונא אדם כזה, ומאן דכר שמיה לאהוב אותו?

ד. גם אם נאמר שהיתה ליצחק אבינו, סיבה מוצדקת לאהוב את עשו, מדוע שלא יאהב גם את בנו יעקב?

ה. מדוע התורה לא מציינת את הסיבה שרבקה אוהבת את יעקב, כפי שציינה אצל יצחק?

יש שכתבו שבאמת יצחק הכיר את עשו, ומה שאהבו זה בשביל שלא להרחיקו יותר.

וקשה: דבשביל לא להרחיקו, רצה ליתן לו את ברכת אברהם, כביכול רצה יצחק שעשו ימשיך את שושלת היוחסין של האבות הקדושים, שיאמרו אלקי אברהם אלקי יצחק, "ואלקי עשו", איך אפשר, והרי יודע שהוא רשע גמור? (ועוד קשה ממש"כ בס' חסידים סי' קפט' ע"ש).

המפרשים תירצו חלק מהקושיות הנ"ל ונביא דבריהם בקצרה:

א. המהרי"ל דיסקין זצ"ל תירץ את הקושיא הראשונה הנ"ל, שיצחק לא אהב את עשו בשל הציד - בגלל האוכל שהביא לו, אלא אהבו משום שהיה בנו בכורו. ומהיכן רואים שאהב אותו? מכך שיצחק אכל מהשחיטה שלו - מכך שציד בפיו. שאם יצחק היה חושב שעשו הנו רשע, הוא לא היה אוכל משחיטתו, ואדרבה היה שונאו, ומכאן רואים שיצחק סבר שעשו צדיק, ולכן אהב אותו. לפ"ז יוצא, שהמלים "כי ציד בפיו", אינן הסיבה לאהבה של יצחק אבינו, אלא הראיה לכך שאהב את עשו.

ומוסיף המהרי"ל דיסקין זצ"ל - כיון שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, ובפרט בעניני אכילה, ודאי שיצחק לא נכשל באכילה אסורה משחיטתו של עשו, שרבקה אשר הכירה בטיבו של עשו, הקפידה שתמיד

יעמוד אדם על גביו, להשגיח על השחיטה.

ב. בס' "בית ישראל השלם" מובא בשם האדמו"ר מאונסדורף זצ"ל, שהקשה: מדוע על יצחק נאמר: "ויאהב" - לשון עבר. ועל רבקה נאמר - אוהבת" - בלשון הווה.

ועוד הקשה מדוע על יצחק צוינה סיבת אהבתו, ואילו על רבקה לא צוינה סיבה שבגללה אוהבת היא את יעקב?

ותירץ:

שלאהוב בן לא צריך סיבה מיוחדת, ולכן אהבה רבקה את יעקב, שכן את הילד אוהבים גם בלי סיבה, מעצם היותו הילד שלי. אלא אם כן הילד רשע - אז כבר צריך סיבה לאהוב אותו.

ולכן אומרת התורה: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", דהיינו - שמלכתחילה יצחק אבינו אהב את עשו כיון שהוא בנו, וכל זה עד שנתגלה לו שעשו רמאי ורשע, וברגע שנתגלה לו מהותו האמיתית של עשו, הוא כבר לא אהבו, והיה צריך סיבה מיוחדת לאוהבו, וזהו שאמרה תורה "ויאהב"- בלשון עבר, ולכן גם ציינה את הטעם "כי ציד בפיו".

אבל רבקה כל הזמן היתה אוהבת את יעקב, שכן לאהוב ילד אין צורך בסיבה (וכ"ש אם הוא גם צדיק), וכיון שאהבתה לא פסקה כל הימים, לכן נאמר "אוהבת" בלשון הווה.

וכעין זה כ' האלשיך בספרו "תורת משה": להסיר מלב החושבים על יצחק שבכל לבו היה אוהבו, אמר תדע למה היה, הלא הוא "כי ציד בפיו", שהיא אהבת המועיל בעלמא, לא אהבת הטוב כי רע היה, תדע שכן היא כי הלא "ורבקה אוהבת את יעקב", ואיך יתכן לא הגיע יד מרום שכלו של יצחק, עד מקום שהגיע יד שכל רבקה. אך הוי אומר, אין זה כי אם שגם יצחק אהב את יעקב הטוב, במה שהוא טוב, אך אהבתו את עשו לא היה רק לאהבת המועיל בעלמא, שהוא דבר קל, עכ"ל.

ג. כ' רשכבה"ג רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו "בן איש חי" - דרושים, שכאן פירשה לנו התורה שני נימוקים, מדוע "ויאהב יצחק את עשו"?

א. "כי ציד בפיו".   ב. כי "רבקה אוהבת את יעקב". דהיינו, גם הוספה זו של "ורבקה אוהבת את יעקב" היתה דוקא הסיבה מדוע יצחק נהג אחרת.

והסבר הדברים:

הטעם הראשון "כי ציד בפיו" - עשו היה רמאי, הראה את עצמו כחסיד וצדיק לפני אביו, והרבה בשאלות של חסידות ודקדוק הלכה: כיצד מעשרים את המלח, ואת התבן? (כדאיתא במדרש תנחומא תולדות אות ח'). בדרך זו ניסה להסתיר מאביו, את היותו רשע ועבריין. אכן, יצחק שהכיר ברמאות זו, לא היה מונע עצמו מלאהוב אותו בגין כך, רצה שלא יעשה רשעות בפרהסיא, ואי לכך גילה כלפיו אהבה, ובכך רצה למנוע ממנו מהרבות חטא ופשע, מפני עצם העובדה שלא ירצה עשו להתבייש מפני אביו.

ד. היה לו טעם נוסף, ראה יצחק כי "רבקה אוהבת את יעקב" באופן גלוי, לכן מחמת אהבתו הנסתרת של יצחק ליעקב, לא רצה להעמידו בפני סכנה, מכוח קנאתו הנוראה של עשו, ועל כן הוכרח לנהוג כלפיו בהנהגה הפוכה - היה מראה לו לעשו אהבה גלויה של אב, כדי שלא יקנא עוד מאהבתה של רבקה ליעקב, ויסתפק באהבת אביו...

הרי לנו, כי אף יצחק הכיר ללא ספק את רשעותו של עשו, אלא שהוא הראה לו את אהבתו, מפני שני הטעמים האמורים, שהתורה מפרטת בפסוק זה.

ה. גאון עוזנו החיד"א זיע"א, בספרו "צוארי שלל" על ההפטרות, בהפטרה של השבת, מביא מה שכתב המהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כתיבת יד, דכונת יצחק אבינו לברך את עשו היתה, כדי לתקנו ולהביאו לקדושה, ולהמשיך עליו ברכה שיהא ירא ה' ויחזור בתשובה. וה' לא רצה, רק שיתברך יעקב, וישאר עשו כמות שהוא, עכ"ל.

משמע שיצחק אבינו ידע שעשו רשע מרושע, ומה שאהבו ורצה לברכו זה בשביל לתקנו ולהביאו לקדושה.

וכעין זה מובא באלשיך הקדוש, דמה שאהב יצחק את עשו - לא מחמת שטעה בו ח"ו, אלא ידע שהוא רשע, ואהבתו אליו היתה כדי לקרבו לעבודת ה'.

ו. בס' "מעין השבוע" לגאון הגדול רבי שלום מאיר ולך שליט"א בפרשת השבוע מאמר ח' (עמוד שכד') הביא: שהאר"י הקדוש ז"ל זיע"א, פירש בס' "פרי עץ חיים" שער ר"ח פ"ג את הפסוק: "כי ציד בפיו" - "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", שיצחק ראה נשמות גבוהות ורמות העתידות לצאת מעשו, ולהוות עמודי תווך בין חכמי התורה שבעל פה, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ורבי מאיר, בני גרים היו, צאצאי עשו! ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: נקודה טובה היתה בעשו, עם כל רשעותו, הוא כיבד את אביו, הביא לו ציד. התחזה כצדיק כדי שלא להעציבו בדרכו, אמנם לא הצליח לרמותו, אבל עצם ההתחזות הוכיחה שלא הכל שחור משחור, שעוד נותרה קרן אורה. ואם כך, כאשר תתפרט במהלך הדורות מהותו של עשו לאין ספור צאצאים, יהיו כמה שיירשו את נקודות האור. סבר יצחק שהם יהיו ממשיכי המורשת, ומהם יצא עם ה'!

זו היתה כונתו של יצחק, מרוממת ונשגבת. אבל בשמים החליטו אחרת: למה לבחור בעשו עבור כמה נקודות אור, כשאפשר לבחור ביעקב שכולו אור. ואותן נקודות שבעשיו, יבואו ויתגיירו, ויסתפחו אל האור הגדול!

ז. בספר פרפראות לתורה" כ' לבאר זאת, בשם הצדיק רבי מאיר מפרמישלן זצוק"ל, שאמר פעם באוזני חסידיו: למורי ורבי רבי חיים מצ'רנוביץ זיע"א בעל "באר מים חיים", היה בן שלא הלך בדרך הישר. אולם רבי חיים לא הרחיק בן זה מעל פניו, וחרף העובדה שסר מדרך האבות, דאג רבי חיים לכל צרכיו כפי שנהג בשאר ילדיו. וכך היה אומר רבי חיים, בנשאו שתי ידיו לשמים: רבונו של עולם, יהי רצון שתנהג בבניך במידת הרחמים, כפי שאני הקטן נוהג בבני. אף לי בן, שסר מדרך הישר, ובכל זאת אני מרחם עליו ומספק לו את כל צרכיו. רבי מאיר הפסיק לרגע את שטף דבריו, ואחר כך הוסיף ואמר: לעניות דעתי, מרמזת על כך התורה בכתוב: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", יצחק אבינו צפה ברוח הקודש, שלעתיד לבוא יפנה אליו הקב"ה בטענה קשה: "בניך חטאו לי" כדאיתא בגמ' שבת פט' ע"ב, והוא יצטרך ללמד זכות עליהם. משום כך הקדים יצחק אבינו רפואה למכה, ככתוב: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" - יצחק רחש אהבה לעשו הרשע, כדי שבאחרית הימים תהיה בפיו טענה ראויה לקב"ה: הנה גם אני אהבתי את בני, אעפ"י שהיה זה עשו... אף אתה הקב"ה תתנהג בבניך כן. 

ח. בספר "אור ההר" כ' לבאר: משום שכיבד אותו. עשו כיבד את אביו באופן מיוחד, בגדים שבישל בהם לא הגיש לו בהם, וידוע הכבוד הגדול שעשה לאביו, עד שכמעט היתה לו שלימות במצוה זו, שבגינה יכול היה לזכות לעולם הבא (כדעת הרמב"ם בפי' המשניות בסוף מכות). ולכן יש לומר, אדם שמכבד אותך, באופן טבעי יהיה לך אליו רגש אהבה מיוחד, ולא תראה את פגמיו כלל, ודומה לשוחד שכתוב בו: "כי השוחד יעוור עיני חכמים", והטעם לא משום בצע כסף שיש לחכם או לדיין, אלא משום שהשוחד באופן טבעי יעוור את עיני החכם להטות את הדין שלא בצדק לטובתו, כיון שאינו רואה עליו חובה, והכוונה -שאין בשוחד פסול, שהדיין יודע שפסק שלא כדין, ובמקום לחייב את החייב זיכה אותו,  והוא יודע שעשה שלא כדין, אלא שהדיין פוסק ומכריע את הדין בלב שלם, שרואה שהצדק עימו, וכשפוסק לטובתו אין לו נקיפות מצפון על זה שפסק לכאורה שלא כדין, אלא ממש חושב שהצדק עימו, מפני שעל ידי השוחד שקיבל, נכנס אותו האיש לתוך ליבו, ואינו רואה עליו שום חובה אלא זכות, ונעשה אוהבו אפילו שהוא רשע. וכן כתוב במפורש בגמ' כתובות קה' ע"ב, אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד (פי' רש"י- הנותן והמקבל נעשים לב אחד). א"ר פפא: לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה. דרחים ליה- לא חזי ליה חובה, דסני ליה- לא חזי ליה זכותא, ע"כ.

ואותו רעיון הכבוד- אדם שמכבד אותך, נכנס לתוך ליבך ואתה אוהבו, אפילו שהוא רשע גמור, שאין אתה רואה בו פסול, שנעשה "ממש עיוור" שאינו רואה. ואין זה פסול באדם, שמה שרואה ברשע זה זכות זה מציאות, שכך טבע הקב"ה בטבעו של האדם שנכנס הוא לליבו. וזה מה שקרה ליצחק אבינו, שעשו עשה לו כבוד גדול, וממילא לא ראה יצחק את פגמיו, ונעשה אוהבו בלב שלם ורצה אפילו לברכו.

יה"ר שנזכה כולנו ללכת בדרך ישראל סבא, ונזכה לעבוד את הקב"ה בלבב שלם כל הימים, ונזכה שיתקיימו בנו ברכת האבות הקדושים, אמן.  שבת שלום ומבורך!        

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה, ס"ט.

 

תגובות למאמר

  • 1

    דן

    מאת: דן
    26-03-2018 - 04:21

    הגב

    דן

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון