פרשת משפטים

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

אומר רש"י- "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"

ויש לבאר על פי המשנה באבות בפרק שישי- "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דיבור אחד, או אפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד"

ויש להבין, לכאורה מה כבר יש ללמוד מאות אחת, שהמשנה מחייבת מאדם שלמד אות אחת מחבירו שהוא חייב לנהוג בו כבוד?

ומפרש זאת רבנו יונה על פי הגמרא בשבת דף עז' ע"ב- ששם הגמרא דנה בעניין של הקריאה הנכונה של מילים מסוימות כמו לדוגמא, שואלת הגמרא כיצד אומרים גחלים אוממות עם א', או גחלים עוממות עם ע', דוגמא נוספת- גראינין או גרעינין, ויש שם עוד כמה דוגמאות, על כל פנים מכאן רואים שגם לאות אחת יש משמעות, ואע"פ שאין זה כל כך נפקא מינה למעשה, עם כל זה אם הגמרא טורחת ודנה בדברים האלו אז רואים את החשיבות של הדבר.

וכל שכן במקום שממש יש גם משמעות שונה למילה על ידי אות אחת, כמו למשל בתפילת שמונה עשרה- "ומלוך עלינו מהרה אתה ה' לבדך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט וכו'.." שאם אדם במקום לקרוא מהרה, הוא קורא מארה, הרי זה לשון קללה חלילה, לכן אדם שמתקן אותו ואומר לו לקרוא מהרה, אז הוא לימד אותו אות אחד שיש בה אפילו נפקא מינה למעשה, והרי זה חייב לנהוג בו כבוד.

ויש לכך עוד דוגמא נפלאה ביותר מהפרשה שלנו, שכתוב בפרק כא' פסוק לג'- "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור", הפרוש הפשוט של הפסוק הוא כך- "וכי יפתח איש בור" הכוונה לבור שכבר היה קיים, רק שהיה מכוסה במחצלת, ובא אדם והסיר את המחצלת, וכך גילה את הבור, זה הכוונה ל-"וכי יפתח איש בור", "וכי יכרה איש בור"- הכוונה לאדם שחופר באדמה וכך יוצר בור.

כעת שואל הגר"א, מדוע המילה- 'בור' הראשון כתוב בתורה בכתיב מלא, והמילה 'בר' השני כתוב בכתיב חסר? ומפרש זאת הגאון על פי הגמרא בבבא קמא דף נא' עמוד א', ששם הגמרא שואלת מדוע התורה צריכה ללמד אותי על –"וכי יכרה איש בור"- על אדם שחפר את הבור, הרי אפשר ללמוד את זה בקל וחומר מהמקרה הראשון שכתבה התורה, ומה אדם שלא חפר את הבור, אלא רק הסיר את המחצלת מהבור הרי הוא חייב, אדם שחפר את הבור לא כל שכן שיהיה חייב? אז מדוע התורה צריכה לכתוב לנו על "וכי יכרה איש בור"? ומתרצת הגמרא- אדם שחפר בור, השיעור של גובה הבור שאדם יהיה חייב עליו אם שור או חמור ניזק מכך, הוא עשרה טפחים, ומה שהתורה כתבה- "וכי יכרה איש בור" הכוונה לבור שהיה תשעה טפחים, ובא אדם וחפר עוד טפח אחד והשלים לעשרה טפחים, הרי הוא חייב, אע"פ שהוא חפר רק טפח אחד, מ"מ באה התורה ללמדנו שגם על אופן כזה הוא חייב, ודבר זה אי אפשר היה ללמוד מקל וחומר.

אומר הגר"א- שלכן התורה כתבה- "וכי יפתח איש בור" בכתיב מלא, מכיוון שהוא פתח בור שלם- עשרה טפחים, לכן כתוב 'בור' בכתיב מלא, אבל בהמשך- "וכי יכרה איש בר" שם זה בכתיב חסר מכיוון שהוא חפר רק טפח אחד, לכן התורה כתבה 'בר' בכתיב חסר.

וזו היא עוד דוגמא נפלאה איך לומדים הלכה שלימה מאות אחת בלבד.

וכך גם בפסוק הראשון של הפרשה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ואומר רש"י- 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, גם פה רואים כיצד רש"י דורש דרשה שלימה מאות אחת בלבד.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

רוב רובה של הפרשה מדברת בעניינים של בין אדם לחבירו, וכותב רש"י- "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"- דהינו שאדם צריך לדעת שכמו שהוא לא יכול לדעת הלכות שבת, אם הוא לא למד אותם, וכמו שהוא לא יכול לדעת הלכות ברכות ובשר וחלב וכו' אם לא למד אותם, כך אדם שלא למד דינים של בין אדם לחבירו כראוי, הלכות לשון הרע וכו', אז אי אפשר שלא יכשל, הטבע של האדם לומר, שבדברים של בין אדם לחבירו הוא כבר יודע כיצד להתנהג, ומה מותר לדבר ומה אסור לדבר, ומה מותר לעשות ומה אסור לעשות, הוא חושב שהוא יודע, אבל צריך לדעת שגם דברים אלו של בין אדם לחבירו זהו תורה שלימה שנתנה מסיני, ולא סברות בעלמא של בשר ודם, לכן אומר רש"י- "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".

ולכן אומר הברטנורא שמסכת אבות, שמדברת הרבה על המידות של האדם ועל בין אדם לחבירו, פותחת ב-"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', לומר לך שגם דברים אלו של בין אדם לחבירו, הכל זהו תורה אלוקית שנתנה מסיני, ואין ללמוד אותה מסברות בעלמא.

רבנו ישראל מסלנטר מייסד תנועת המוסר, נפטר בשבוע של פרשת משפטים ב- כה' בשבט, ולא לחינם נפטר דווקא בפרשה זו כיוון שפרשה זו עוסקת בדינים של בין אדם לחבירו ועל דבר זה השקיע אותו צדיק את כל כולו, שהאדם יעבוד על מידותיו ועל בין אדם לחבירו.

הדבר שגרם לו למסור על זה את נפשו, היה בגלל מעשה שהיה בסלנט- באותו זמן רצו לקחת בחורים לצבא, וכל היהודים שהיו חרדים לדבר ה' שמרו על ילדיהם מכל משמר, באותו עיר היתה אלמנה אחת, שהיתה עניה מאוד, והיה לה בן אחד, ואותה אלמנה היתה מנגנת בכלי, ואנשים שהיו עוברים היו זורקים לה כמה פרוטות, והבן שלה היה אוסף את אותם הפרוטות ומזה היתה מתפרנסת, יום אחד החליט המלך וגזר על היהודים להביא כמה בחורים לצבא שלו, ואנשי העיר החליטו לקחת את בן האלמנה, הם אמרו גם ככה הוא עני לבוש סחבות, מה כבר יצא ממנו, ולקחו אותו באמצע הלילה ומסרו אותו לצבא.

אותה אלמנה חיפשה את הבן שלה ולא מצאה אותו והתחילה לבכות ולצעוק והלכה לראשי הקהל, וכולם סילקו אותה בבושת פנים, עד שהגיעה אותה אלמנה לרבי ישראל סלנטר, ובכתה לפניו, והבין רבי ישראל סלנטר את כל אשר נעשה, ובשבת קודש אסף רבי ישראל סלנטר את כל ראשי הקהל והגבאים והושיב אותם אחד ליד השני, והוכיח אותם קשות ואמר לאחד מהם- 'אתה פלוני כל כך מהדר בסוכות שיהיה לך אתרוג נאה ללא שום עלה ושום דבר עליו, אבל לגנוב נפש מישראל ולמסור אותה, מזה אתה לא מפחד' ?! וקרא לשני ואמר לו 'אתה כל כך מהדר במצוות תפילין שיהיו יפות ומהודרות, אבל לגנוב נפש מישראל לא מעניין אותך' ?! וכך פנה לכל אחד ואחד, עד שאמר להם שהוא עוזב את העיר הזאת, ויצא הצדיק בעצם יום השבת מתוך העיר, וכל ראשי הקהל היו המומים למראה עיניהם והבינו את גודל טעותם הנוראה, ורצו אחרי רבי ישראל שיחזור לעיר, ואמר להם שאינו חוזר עד שיחזירו לאלמנה את הבן שלה, ובאמת התארגנו כולם ופנו לאנשים חשובים ולחצו וכו' עד ששחררו את הבן של האלמנה והחזירו לה אותו, ומאז רבי ישראל סלנטר החליט עקב הזלזול בבין אדם לחבירו, שהוא ישקיע את כל כולו ואת כל גאונותו בעניין המוסר, במידות ובבין אדם לחבירו.

ורבי ישראל סלנטר היה גאון הגאונים, עד כדי כך שמספרים עליו, שהרי הוא היה מוסר שיעורים בעיון עמוק מאוד, וכל פעם לפני שמסר את השיעור היה כותב את המראה מקומות בדף ותולה אותו בבית הכנסת כדי שמי שבא לשיעור יוכל להכין את המראה מקומות, ופעם אחת ה'מתנגדים' שלו, רצו להתנכל לו, והורידו את המראה מקומות שהוא כתב ובמקומו כתבו מראה מקומות שונה לחלוטין, עם עשרות מראה מקומות ובלי קשר אחד לשני, ושהגיע רבי ישראל למסור את השיעור בבית הכנסת, הוא נכנס ורואה מראה מקומות אחר לחלוטין ממה שכתב, חשב רבי ישראל כמה רגעים, והתחיל למסור את כל השיעור מהמראה מקומות שלהם, וקישר הכל אחד לשני ועיין ופלפל בדברים בצורה מאוד עמוקה, וכולם היו המומים לעוצם גאונותו, ואמר הבן שלו, שמי שחושב שרבי ישראל עצר לכמה רגעים, בשביל להכין את המראה מקומות החדש, אז הוא טועה, אצל רבי ישראל הכל היה מונח בראש ברגע אחד, אלא הוא חשב לכמה רגעים אם לפרסם את חכמתו הגדולה וכך לקרב אנשים לתנועת המוסר, או שמא יש בזה גאוה ח"ו, והחליט רבי ישראל שאין ברירה חייבים לקרב כמה שיותר אנשים לתנועת המוסר.  

וכך הבינו כולם שאם גאון גדול כזה עוסק במוסר כל שכן שהם חייבים לעסוק במוסר.

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה, ס"ט.

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון