פרשת מטות מסעי

בסיעתא דשמיא

משיעוריו של מורנו ורבנו הרב שקד בוהדנה הי"ו שליט"א

פרשת מטות

"אשר לא 'נשא' לשוא נפשי"

"איש כי ידר נדר לה' או השבע שבועה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" [ל', ג']

מצינו בפסוק זה ג' לשונות בעניין של התחייבות לקיום דבר כלשהו, והם- נדר, שבועה ואיסר.

אומרים בעלי הרמז, שדבר זה רמוז בספר תהלים במזמור כד'- "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב אשר לא 'נשא' לשוא נפשי וגו'", המילה- 'נשא' היא ר"ת- נדר, שבועה, איסר. וזהו- "אשר לא נשא לשוא נפשי" היינו שנזהר בכל ג' האפשריות של ההתחייבות לקיום דבר מה, ומשתמש בהם רק באופן המותר והרצוי על פי רצון ה' יתברך.

 

עניין הנדרים לגריעותא

איתא בגמ' נדרים דף כב' ע"א- "ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן", ביאור הדברים- דעת חז"ל אינה נוחה מאדם שנודר נדרים, עד כדי כך שאומרים ש'כל הנודר כאילו בנה במה', ואפילו אם קיים נדרו- 'כאילו הקריב עליו קרבן', הכוונה לשחוטי חוץ, בזמן שנאסרו להקריב בבמות, לכן היה עדיף שילך ויתיר את הנדר שנדר, ולא יקיים אותו.

ועל פי זה מובן היטב מאי דאיתא בתחילת הפרשה- "וידבר משה אל ראשי המטות וגו'", ופירש שם רש"י ז"ל- שהזכיר ראשי המטות תחילה, בשביל לחלוק כבוד לנשיאים, ללמדם תחילה, ואח"כ לכל בני ישראל, ומסביר שאף בשאר הדיברות היה כן, וכתבה זאת התורה כאן במפורש, ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלושה הדיוטות.

עכ"פ רואים אנו שכבר בפסוק הראשון בפרשה, עוד לפני שדיברה התורה על עניין הנדרים בכלל, כבר מוזכר העניין של 'הפרת נדרים', וכמ"ש לעיל, שדעת חז"ל לא נוחה עם אדם שנודר נדרים, ולכן לפני שהתורה מדברת על הנדרים, כבר 'מקדימה תרופה למכה' ומלמדת אותנו שאפשר להפר נדרים.

ומצאו לכך רמז בפסוק כך- "ו'ידבר מ'שה א'ל ר'אשי ה'מטות ל'בני י'שראל" ר"ת בגי' רצב' כמניין 'רפואה' והיינו שהקדים רפואה למכה.

ועוד יש רמז נפלא בפסוק ג'- "ל'א יח'ל דבר'ו ככ'ל" ס"ת 'אלול', לרמז שבחודש אלול עושים הפרת נדרים כמנהג ישראל קדושים.

 

עניין הנדרים למעליותא

כל זאת נכון לדברי הגמ' בנדרים, אולם מצינו בגמ' בתענית דף יא' ע"א, בעניין אדם שמקבל על עצמו נזירות, שזהו סוג של נדר, דעת רבי אלעזר שנקרא קדוש, וריש לקיש אומר שנקרא חסיד וכו', ומגמ' זו רואים את עניין הנדרים למעליותא, ולא לגריעותא כמ"ש בנדרים, אם כן מהי באמת דעת חז"ל לגבי עניין הנדרים?

 

'חלא בר חמרא'

ומסבירים ע"פ הגמ' בחולין דף קה' ע"א- "אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא",

והיינו שאומר מר עוקבא על עצמו, שהוא חומץ בן יין [כמו רשע בן צדיק], מפני שכאשר אביו היה אוכל בשר, לא היה אוכל גבינה עד שיעברו עשרים וארבע שעות, ואילו מר עוקבא עצמו, כאשר היה עושה סעודה שאוכל בה בשר, לא היה אוכל באותו סעודה גבינה, אבל בסעודה הבאה היה אוכל גבינה.[ומה הכוונה לסעודה הבאה, נחלקו בזה הפוסקים, יש אומרים סעודה הבאה ממש אפילו בלי להמתין ובלבד שסילק השלחן ועשה ברכת המזון, ויש מצריכים שעה ויש שלוש שעות ויש שש שעות והכוונה שיעור זמן בין סעודה לסעודה והכי קימ"ל כדאיתא בשו"ע יו"ד סימן פט', ואכמ"ל בזה.]

לכאורה יש לשאול, אם מר עוקבא ראה לגריעותא דבר זה, שאינו ממתין מעת לעת בין בשר לחלב, עד כדי כך שאמר על עצמו חומץ בן יין, אם כן מדוע לא המתין מעת לעת כמו שנהג אביו, ובכך היה יוצא מתואר 'חומץ בן יין' והיה נכנס לתואר 'יין בן יין' ?!

 

להיות אדם אמיתי

אלא מסבירים דבר נפלא ויסודי מאוד- בעבודת ה' יתברך אין עניין 'לחקות' אחרים, אם ראה אדם איזה אדם גדול שנוהג לעשות איזו הנהגה מסוימת, אין עניין לחקות אותו ולעשות כמעשה קוף בעלמא, אלא צריך האדם להיות אמיתי עם עצמו, ולהיות תוכו כברו, ולדעת את מקומו, ולדעת כל דבר מה שייך לדרגתו ומה לא. [כל זאת כמובן בהנהגות של חסידות וכו', דברים שאינם חובה מעיקר הדין, אבל לא בדברים שמחויב כל אדם לקיימם ללא יוצא מן הכלל, ואין זה משנה כלל מהי המדרגה שלו בעבודת ה', חייב לקיים בכל מכל כל, ופשוט.]

ולכן מר עוקבא שאמר על עצמו חומץ בן יין, אמר שלא יועיל לו לחקות את אביו בהנהגה זו, מפני שאינו אוחז במדריגה כה גבוהה כמו של אביו, שכאשר אביו היה רוצה לאכול גבינה בתוך עשרים וארבע שעות לאכילת בשר, היה מרגיש שזה מפריע לו לעבודת ה' יתברך, ולכן המתין מעת לעת.

אולם מר עוקבא, אמר על עצמו, שהוא אינו מרגיש כלל הפרעה בעבודת ה' אם יאכל בתוך עשרים וארבע שעות, ולכן אין לו עניין לחקות את אביו, מפני שצריך להיות אמיתי עם עצמו, ומה יועיל שיחכה מעת לעת ויעשה שקר בנפשו? ועל דבר זה התאונן מר עוקבא, שכמה רחוק הוא ממדריגת אביו, שלאביו היה דבר זה מפריע מרוב קדושתו, ואילו לו, לא מפריע כלל, ומעיד על כך שהוא במדריגה יותר נמוכה מאביו, ולכן אמר על עצמו 'חומץ בן יין'.

 

מעשה נורא מהגרש"ז אויירבך זצ"ל

וכמו ששמעתי בשם מרב גדול אחד שליט"א, שכולם מכירים את הסיפור על הגרש"ז אויירבך זצ"ל, שכאשר נפטרה אשתו, אמר הרב בהלוויה, שרוצה לבקש ממנה מחילה, אבל גלוי וידוע לפניה שאין לו על מה לבקש מחילה, מפני שמעולם לא פגע בה.

ודבר זה עשה בזמנו רעש גדול מאוד בכל עולם התורה והישיבות, על גדלותו של הגרש"ז זצ"ל שיכול להעיד על עצמו שמעולם לא פגע מאשתו, ולכן אין לו מה לבקש מחילה, מבהיל הרעיון.

אולם אמר הרב הנ"ל, שלא יודעים עד היכן הדברים מגיעים, וסיפר על עצמו שכאשר פעם הלך לגרש"ז עם עוד כמה תלמידי חכמים לקבל מהרב תורה, הרבנית ע"ה הגישה לפניהם כוס תה ועוגיות, וכל אחד אמר לרבנית 'תודה רבה', אולם היחיד שלא אמר תודה, היה הגרש"ז זצ"ל, והתפלאו על כך התלמידים, והעיזו פניהם ושאלוהו על כך, מדוע לא אמר תודה לרבנית?

השיב להם הגרש"ז זצ"ל- אני ואשתי זהו גוף אחד ממש, וכשם שאם ידי השמאלית העבירה חפץ לידי הימנית איני אומר לה תודה רבה, כך אני ואשתי לא אומרים תודה רבה אחד לשני, דהווי כשני אברים של גוף אחד.

וכמובן, שרק אדם אמיתי בתכלית כמו הגרש"ז זצ"ל יכול לנהוג בהנהגה זו, ואדם שינסה לחקות את הגרש"ז זצ"ל במעשהו זה, ואינו במדרגתו של הגרש"ז זצ"ל שחי דבר זה במוחש ממש, שהוא ואשתו הם גוף אחד, וודאי שנפיק מינה חורבה, ועושה שקר גדול בעצמו.

 

יישוב הגמרות

וכך מיישבים את הגמ' בנדרים עם הגמ' בתענית, שכאשר אדם כל כולו אש בוערת בעבודת ה', ומחפש תמיד איך להוסיף ואיך להתקדם, וכאשר לפעמים ירא לנפשו מדבר מסוים, רוצה לנדור נדר על מנת לגדור עצמו, דבר זה מבורך ומרוצה בעיני ה'.

אולם כאשר אדם לא אוחז בדרגה זו, אלא תמיד נודר נדרים כפי אשר יטנו ליבו, על זאת דיברה הגמ' בנדרים שכאילו בנה במה וכו', ועדיף שיתיר הנדר מאשר יקיים.

 

פרשת מסעי

עניין המ"ב מסעות

שואלים, הרי ידוע שאין שום אות בתורה שנכתבה לבטלה, ומדוע אם כן כתבה התורה את כל המ"ב מסעות? מהו העניין בזה?

יש בזה כמה הסברים-

המדרש רבה, ומדרש תנחומא כותבים- שהתורה כתבה את כל המקומות שהיו שם בני ישראל מפני שכל אותם המקומות עתידים לקבל שכר גדול על כך ששימשו לבני ישראל לאחסניה.

 

כל המסעות שאדם עובר בחיים הם תורה שלימה

הסבא מקלם מסביר שהתורה רצתה ללמד את האדם, שידע שכל המסעות שהוא עובר בחיים, הכל הוא תורה שלימה.

והיינו שטבע האדם לחשוב שהעיקר בחיים זהו רק כאשר מגיע ליעד שייעד לעצמו להגיע לשם, אבל כל מה שעובר עליו בדרך, אין זה כל כך חשוב.. והעיקר זהו התוצאה בסוף שזוכה למה שזוכה, ומגיע לאן שמגיע וכו'. לכן באה התורה הקדושה לומר לנו שגם כל המסעות שאנו עוברים בחיים, וכל העמל והיגיעה לזכות לתורה ולעבודת ה', הם עצמם תורה שלימה וחשובה.

 

האיסור לרדת למצרים

ויש מסבירים, הובא זאת בשדי חמד ועוד, שכידוע יש איסור דאורייתא לרדת לארץ מצרים, ואם כן קשה, שבכל הדורות ראינו ענקי עולם שהיו במצרים, והיו שם קהילות שלימות של יהודים וכו', אלא מסבירים שכל מה שאסרה התורה לרדת למצרים זהו רק באותו הדרך שנסעו בה בני ישראל, אבל אם נוסע בדרך אחרת, או שטס במטוס, או דרך הים וכו', אין בכך איסור.

ולכן מנתה התורה את כל המסעות, על מנת שנידע את הדרך האסורה לרדת דרכה למצרים.

 

מ"ב מסעות- שם מ"ב

רבותינו המקובלים מסבירים עניין מאוד עמוק ונישגב במ"ב מסעות אלו.

מסביר רבנו האר"י זצוקללה"ה שעניין מ"ב מסעות אלו רומז לשם קדוש שנקרא שם- מ"ב, ועניין שם מ"ב הוא לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה, ורומז לג' ידות- יד הגדולה, יד הרמה, יד החזקה, וג' פעמים יד' גי' מ"ב, שמעלים את ניצוצות הקדושה.

ומסביר הרב שיש כמה בחינות בשם מ"ב. יש שם מ"ב בעולם היצירה והוא- אבגית"ץ, קרעשט"ן, נגדיכ"ש, בטרצת"ג, חקבטנ"ע, יגלפז"ק, שקוצי"ת. והיינו שיש בשבעה שמות אלו בכל שם ששה אותיות וס"ה יש מ"ב אותיות. ושם מ"ב זה רומז למ"ב מסעות של פרשת מסעי. וזהו מ"ב דעולם היצירה.

ויש שם מ"ב בעולם הבריאה שהוא- אקי"ק אשר אקי"ק, שפעמיים 'אקיק' יוצא בגי' מ"ב, ויש עוד שם מ"ב בבריאה [כמבואר בשער הכוונות דף ס' ע"ג] שהוא אקי"ק יק"ו, שגם כן יוצא בגי' מ"ב.

ויש שם מ"ב באצילות שהוא שם הוי"ה פשוט, ומלא כזה- יוד קא ואו קא, ומלא דמלא כזה- יוד ואו דלת, קא אלף, ואו אלף ואו, קא אלף.

ומספר האותיות יוצא מ"ב אותיות. 

 

שורש עניין הייסורים שעובר האדם

כותב רבינו חיים דילה רוזה זצ"ל בעל "תורת חכם" שכל הייסורים שאדם עובר במשך חייו, זהו מפני אותם ניצוצות הקדושה שנמצאים בקלי' שעדיין לא בירר אותם ותיקנם, וע"י הייסורים שעובר עולים הניצוצות מהקלי' ונתקנים.

רבנו האר"י זצוקללה"ה ורבנו הרש"ש זלה"ה כותבים שאדם יכול ע"י עבודת ה' יתברך לברר את אותם ניצוצות הקדושה, וע"י כך לא יצטרך לאותם ייסורים כלל, שיש שני אפשריות לברר את ניצוצות הקדושה, או ע"י תורה ומצוות, או ע"י ייסורים רח"ל.

ולכן מסבירים המקובלים שעניין המ"ב מסעות המבוארים בפרשה, ע"י שעם ישראל עברו באותם המקומות, ביררו את כל ניצוצות הקדושה שהיו שם, ולכן הוצרכו לעבור באותם המקומות, וכל מקום היה לו זמן מסוים ששהו שם, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", שכל מקום היו צריכים לשהות כפי כמות הניצוצות שהיו באותו מקום.

ועוד, ידוע שתורתנו הקדושה היא תורה נצחית, וקיימת בכל דור ודור ובכל אדם ואדם כמ"ש אדוננו הגר"א זצ"ל, בפירושו ל"סיפרא דצניעותא", שכל מה שכתוב בתורה, על האבות ועל משה רבנו ועל עם ישראל וכו', נוהג בכל דור ודור ובכל אדם ואדם בבחינה מסוימת, ולכן כל אדם, כל מה שעובר עליו במשך חייו, זהו בחינת מ"ב מסעות אלו הכתובים בתורה, ושייך גם אצלו בירור ניצוצות הקדושה מאותם מקומות לפי שורש נשמתו,

ולכן אומרים רבותינו המקובלים שע"י שאדם קורא ולומד מ"ב מסעות אלו, ובפרט אם לומד את התרגום שלהם כמבואר בספרים [שתרגום רומז לאחוריים של הקדושה ושם צריך לעשות את הבירור, וכמו עניין השניים מקרא ואחד תרגום שקוראים ביום שישי וד"ל], עי"ז מעורר את הכח לברר את ניצוצות הקדושה כמו שביררו אותם עם ישראל, אותם הניצוצות הקשורים לשורש נשמתו, [וכדוגמת מה שאנו  קוראים בבוקר בין הקרבנות לזמירות "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" שאז מעוררים זכותם של עשרת הרוגי מלוכה לברר בירורים כמו בזמן שמסרו נפשם להגירה על קידוש ה' כמבואר בשער הכוונות], וע"י כך ניצל מכל הייסורים, ומכל חולי ומגיפה ומכל צרה שלא תבוא, מפני שע"י זה מברר את אותם הניצוצות ששהו בקלי', שמאחר ושהו בקלי' ולא עלו לקדושה ונתקנו, באו לו אלו הצרות, לכן גדול כוחם של מ"ב מסעות אלו ומסוגלים לישועות גדולות ועצומות, ולא לחינם פרשה זו- פרשת מסעי, חלה תמיד בבין המצרים, בשביל למתק מעלינו את הדינים ולברר כל הבירורים וע"י כך נזכה להינצל מכל הצרות והייסורים, וניזכה לביאת משיח צדקינו, במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

    

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון