פרשת יתרו

"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (פרק כ', פס' ב')

על פסוק זה אומר המדרש פליאה, "בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, פתח משה ואמר 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי'". ויש להבין מה הקשר בין הדברים.

ומסבירים זאת עפ"י הב"ח (או"ח סי' מו') שכתב מדוע מברכים ברוך 'שלא עשני גוי', לכאורה היה יותר ראוי לברך 'ברוך שעשני ישראל'. ומסביר הב"ח עפ"י הגמרא (עירובין יג), ששם הגמרא דנה האם נח לו לאדם שנברא או נח לו לאדם שלא נברא. ומסקנת הגמרא, "נמנו וגמרו שנח לו לאדם שלא נברא". ולפי זה אומר הב"ח שלא שייך לברך 'שעשני ישראל', שהרי היה עדיף לאדם שכלל לא נברא, אז לא שייך לשבח שברא אותי ישראל. אלא, מכיוון שכבר על כרחו נברא, אז צריך להודות ולשבח 'שלא עשני גוי'.

ועל פי זה מסבירים את המדרש פליאה. בשעה שאמר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אז אמר משה, למה הקב"ה לא אמר 'אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך', הרי הקב"ה מציג את עצמו, ולכאורה היה שבח יותר גדול אם הקב"ה היה אומר 'אנכי ה' אלקיך אשר בראתיך'. ואז הבין משה שהקב"ה לא אמר 'אשר בראתיך' מכיוון שנח לו לאדם שלא נברא, ואין זה שבח כלל אם יאמר כן, ולכן אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. ומכיוון שכן, פתח משה ואמר 'ברוך את ה' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי'. דהיינו, אחרי שכבר נבראנו על כרחנו, השבח הגדול הוא שלא עשנו כגויי הארצות.

"לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" (פרק כ', פס' ג')

בזה הקב"ה הקדים תרופה למכה. שהרי עם ישראל חטאו בחטא העגל, ואמר משה לקב"ה, "רבונו של עולם, אמרת 'לא יהיה לך אלקים אחרים על פני', אמרת לי בלשון יחיד ולא לעם ישראל". שהקב"ה ידע שעם ישראל עתידים לחטוא, ולכן אמר בלשון יחיד כדי שמשה ישמש כסניגור לעם ישראל.

ועל פי זה אומר רבי מאיר שפירא ישוב לקושיית הרא"ש, שכתוב "ה' ה' אל רחום וחנון וכו'", ואומרים חז"ל, למה כתוב פעמיים שם השם? אלא, אומר הקב"ה, אני מרחם קודם החטא ואני מרחם לאחר החטא. ושואל על זה הרא"ש, מובן הדבר שמרחם לאחר החטא, שהרי החוטא צריך הרבה רחמים לחזור בתשובה. אבל למה צריך רחמים לפני החטא, והרי האדם עדיין לא חטא? ומתרץ רבי מאיר שפירא, שגם לפני החטא צריך רחמים, מכיוון שגלוי לפני יתברך שהאדם עתיד לחטוא, לכן כבר לפני החטא הקב"ה מרחם על האדם ופותח לו פתחים שיוכל לחזור בתשובה גם לאחר החטא.

"ועושה חסד לאלפים" (פרק כ' פס' ו')

אומר מרן הבן איש חי, "עושה חסד לאלפים", דהיינו, עושה חסד לשני אלפין. פירוש, כשהאדם, הוא גורם להוריד שני אלפין משני שמות "אדם" ו"אמת". ואחר שירדו השני אלפין, נשאר מ"אדם" אותיות "דם", ומ"אמת" אותיות "מת". והקב"ה ברחמיו עושה חסד לשני אלפין האלו כשהאדם חוזר בתשובה, ומעלה אותם חזרה לשורשם.

"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (פרק כ' פס' ז')

אומר רבי מאיר מפרמישלאן, שכל חטא שהאדם חוטא, בשמים כותבים אותו בספר. לדוגמא, אדם שגנב ח"ו, כותבים האדם הזה גנב. אדם שחילל שבת ח"ו, כותבים האדם הזה חילל שבת. וכשהאדם חוזר בתשובה, מוחקים לו את כל העבירות שלו. אבל אם האדם נשבע בשם ה', כותבים האדם הזה נשבע בשם ה'. ואת שם ה' אסור למחוק. ולכן גם אם חוזר בתשובה לא מוחקים את שם ה'. ולכן נאמר "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא".

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה, ס"ט.

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון