פרשת חקת

בסיעתא דשמיא

משיעוריו של מורנו ורבנו הרב שקד בוהדנה הי"ו שליט"א

פרשת חקת

 

קושיותיו של קרח

יש כמה טעמים נפלאים בקשר בין פרשת קרח לפרשת חקת-

א. בפרשת קרח בא קרח לחלוק על משה רבנו, ולומר שמשה רבנו בדה את התורה הקדושה מליבו,  שהרי יש בה דברים חסרי הגיון, וכמ"ש במדרש (במדבר רבה פרשה יח' אות ג') ששאל קרח את משה רבנו, בית מלא ספרים חייב במזוזה או פטור? והשיבו משה שחייב, ועשה מזה קרח ליצנות ואמר שאין בזה שום סברה.

ועוד הקשה טלית שכולה תכלת חייבת בפתיל תכלת? והשיבו משה שחייבת, והוסיף לעשות צחוק וליצנות שאין תורה מן השמים אלא משה בדאה מליבו.

אבל קרח לא הבין שאדרבא, אם משה רבנו שהיה חכם גדול לכל הדעות, היה בודה חלילה את התורה מליבו, היה כותב דברים המסתברים והמתיישבים על הלב, על מנת שלא יהיו שאלות לאנשים כמו קרח, אבל ברגע שרואים שיש דברים בתורה שאין טעמם מובן כל כך, היא הנותנת שזו תורה מן השמים, שלא כל דבר ניתן לנו להבין, ופשוט שיהיה קושיות ושאלות, והם עצמם עדות לכך שהתורה הקדושה היא תורה אלוקית.

ולכן לאחר פרשת קרח מגיעה פרשת חוקת- "זאת חוקת התורה", שואלים לכאורה היה צריך להיות כתוב- "זאת חוקת 'הפרה'" מאחר שעל כך התורה ממשיכה ומצווה, מדוע נאמר זאת חוקת 'התורה'?

 

אין אנו יודעים את טעמי המצוות עד תכליתם

אלא ללמדנו שכמו שבמצוות פרה אדומה אין אנו מבינים טעמה, וכמ"ש ברש"י ז"ל בתחילת הפרשה- "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" כך גם בשאר מצוות התורה אין אנו מבינים את טעמי המצוות עד תכליתם, שכל טעמי המצוות שיש לנו, בין על דרך הפשט או הרמז או הדרש או אפילו הסוד, אין הם סיבת המצוות עצמם, אלא טעמים בשביל לסבר את האוזן, אבל לעולם ישנם טעמים הנשגבים מבינתנו שאין אנו יודעים אותם כלל, ולכן אע"פ שבטל טעם, המצווה לא בטילה, שטעמי המצוות בשורשם לא נגלו לשום אדם מעולם, וכותב ה"בית הלוי" שזה פרוש המדרש שאומר שאברהם אבינו אכל מצות בפסח, דלכאורה קשה, שהרי טעם אכילת מצות הוא משום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ בצאתם ממצרים, ואברהם אבינו היה הרבה לפני יציאת מצרים, ומה טעם שאכל מצות? אלא מוכח שמצוות אכילת מצות בפסח היא מצווה בפני עצמה עם טעמים עליונים שאין אנו יודעים אותם, והיתה קיימת עוד בזמן אברהם אבינו, רק שבמרוצת הדורות היה רצונו יתברך לתת טעמים שונים לקיום המצוות, אבל אין הם סיבת המצוות.

וכפי שממליצים על כך, שלא משום שהבהמה טמאה התורה אסרה אותה, אלא משום שהתורה אסרה אותה היא טמאה, וכן לא משום שאדם נברא עם צורך לאכול ישנה מצות ברכת המזון, אלא משום שישנה מצות ברכת המזון, האדם נברא עם צורך לאכול והבן.

ולכן נאמר "זאת חקת 'התורה'" ללמדנו שכמו שמצוות פרה אדומה אין אנו יודעים טעמה עד סופה, כך כל מצוות התורה כולה, אין אנו יודעים עומק סיבתם עד סופם, ולכן מחוייבים אנו לקיימם בכל אופן שיהיה.

ולכן נסמכה פרשת חקת לפרשת קרח, שמאחר וקרח רצה לומר שמשה רבנו בדה את התורה מליבו שהרי יש בה דברים שאינם מובנים, לכן מיד באה פרשת חוקת ללמדנו שאדרבא היא הנותנת- שהתורה הקדושה היא תורה אלוקית עם מצוות וטעמים הנשגבים מבינתנו, ולכן אין אנו יכולים להבינם.

 

האדם בורא לעצמו את הגן עדן ע"י מעשיו הטובים, וכן להפך רח"ל

ב. כתוב בתהלים (פרק צב') "צדיק כתמר יפרח" ויש בזה כמה רמזים נפלאים בעניין של קרח.

ידוע שע"י המצוות של האדם הוא בורא לעצמו ממש גן עדן, אשר לשם תלך נשמתו לאחר פטירתו מהעולם הזה, ולאידך גיסא ע"י החטאים של האדם הוא בורא לעצמו את הגיהנם אשר שם תתייסר נשמתו לאחר פטירתו "וכמ"ש "תיסרך רעתך" שהרעות שהאדם עושה הם עצמם ייסרו אותו בגיהנם, ואומר רבנו האר"י זצוקללה"ה שגיהנם פירושו, תוקף מידת הדין שהאדם הגביר ע"י חטאיו, שצריכה להפרע ממנו על כל אשר עשה.

וידוע ששם הדין הוא שם 'אלקים', והוא כנגד אותיות מנצפ"ך שהם חמש גבורות, הנקרא פ"ר דינים, ש-'מנצפ"ך' בגי' 'פר', ומשם אלקים אפשר לעשות מאה ועשרים צרופים, שכל חמש אותיות בונות מאה עשרים צרופים כמ"ש בספר יצירה.

וזהו- "צדיק כתמר יפרח"- ר"ת יוצא בגי' מאה ועשרים, רמז למאה ועשרים צרופי אלקים הרומזים לדינים אשר בהם יתייסר קרח בגיהנם.

האותיות האמצעיות הם- 'די' 'תמ' 'פר', דהיינו- עד מתי יתייסר קרח בגיהנם? עד שיהיה- די! תם- 'פר', דהיינו עד שיתמו הפ"ר דינים שהגביר בחטאיו.

ולאחר מכן יתקיים הסופי תיבות- צדי'ק כתמ'ר יפר'ח- 'קרח' ואז תתוקן נשמתו ויהיה ממש צדיק כתמר יפרח.

 

מיתוק הדין בשורשו

ובתחילת הפרשה, התורה מצווה על 'פרה אדומה' שרומזת על מיתוק הדין בשורשו, שהרי איתא ברש"י ז"ל בשם רבי משה הדרשן, שמצוות פרה אדומה באה לכפר על עוון העגל, 'תבוא האם ותקנח צואת בנה', אבל לכאורה קשה לפי זה היה עדיף להביא 'עגל' בשביל לכפר על עוון העגל? מדוע צריך להביא פרה?

אלא ע"פ הסברים של רבותינו המקובלים, בשביל למתק את הדין, צריך להעלות אותו בשורשו, ולכן מביאים 'פרה' אם העגל, שהיא שורש הדינים, וכן בשמה רמוז הדינים והמיתוק, 'פרה' – פ"ר רומז לפ"ר דינים, והאות ה' של 'פרה' רומזת למיתוק של הפ"ר דינים, דומיא דמה שמצינו בתורה פרשת "כי תצא" שכתוב 'נער' וקוראים 'נערה', ש-נער בגי' ש"ך הרומז לה' פעמים 'דין' שיוצא בגי' ש"ך ולכן מוסיפים את האות ה' ע"י הקריאה היוצאת מחמשת מוצאות הפה, אחע"ה, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ, בומ"ף, למתק הש"ך דינים, ויוצא 'נערה'. עיין שעה"כ דרושי כוונת העמידה דרוש ה' דף לה' ע"א שאותה ה' היא חמשה אלפין מן חמש שמות אקי"ק שבבינה וע"י כך מדין נעשית א-ד-נ-י ע"ש.

ולכן גם מביאים פרה 'אדומה' מכיוון שעל עוון העגל נאמר בתחילת פרשת דברים- "ודי זהב" שהעגל היה עשוי מזהב, וכאשר הזהב יוצא מבית היוצר יש לו גוון אדום, ולכן מביאים פרה אדומה, למתק את הדין בשורשו.

ולכן גם נאמר 'תמימה', שעם ישראל ע"י חטא העגל נעשו בעלי מומין, לכן צריך להביא פרה תמימה, לכפר על כך.

ועוד נאמר 'אשר לא עלה עליה עול' שבחטא העגל פרקו עול, לכן צריך להביא פרה אדומה תמימה אשר לא עלה עליה עול לכפר על כך.

וזאת עוד סיבה לכך שנסמכה פרשת קרח לפרשת חקת וכמו שראינו את מיתוק הדינים שיש בעניין קרח, שלזה גם רומזת מצוות פרה אדומה וכדלעיל.

 

בכוחה של התורה הקדושה להרבות חיים בעולם ולסלק את ההפך מחיים

ג. בפרשת קרח בסופה נאמר "ולא תמותו" ומיד מתחילה פרשת חקת- "זאת חוקת התורה"

ופירוש הדברים, אומרת התורה- אם אתם רוצים לסלק את המוות מהעולם 'ולא תמותו', 'זאת חקת התורה' ניתן לעשות זאת ע"י לימוד התורה הקדושה, וכדאיתא בגמ' שבת דף ל' על דוד המלך ע"ה שאמר לו הקב"ה שיפטר בשבת מהעולם, ומאז כל שבת עסק דוד המלך בתורה הקדושה כל השבת בלי הפסקה כלל, מכיוון שע"י שאדם עוסק בתורה אין רשות למלאך המוות לקחת את נשמתו, עד שגרם מלאך המוות לדוד המלך, אונס ע"י נענוע העצים ושבירת המדרגה כדאיתא שם, והפסיק לרגע אחד מהלימוד וכבר יכל מלאך המוות לקחת את נשמתו וכו' ע"ש בגמ'.

ומילתא אגב אורחא יש נותנים טעם לסעודה רביעית מזה שדוד המלך כל השבת לא הפסיק מלימודו כלל, ולכן גם לא הפסיק לסעודות שבת, ולמוצאי שבת לאחר שצם כל השבת עשה סעודה, ולכן נקראת סעודה רביעית על שם דוד המלך ע"ה, שהיה עושה אותה בכל מוצאי שבת.

עכ"פ רואים, שע"י עסק התורה אין רשות למלאך המוות לקחת את האדם מהעולם הזה.

וכן כתב "אור החיים" הקדוש בפרוש אחד מ-מ"ב פרושיו הנפלאים לפסוק "אם בחוקותי תלכו", שפירושו- 'אם בחוקותי' אם תלמדו תורה ותהיו עמלים בה כראוי אז 'תלכו' אתם תחליטו מתי לצאת מהעולם הזה, ואומר שם הרב, שהצדיקים הם מחלטים מתי לצאת מהעולם ואין רשות למלאך המוות לקחת את נשמתם עד שהם נותנים לו רשות לכך, וכדאיתא בגמ' נידה דף לו' ע"ש.

זוהי מעלת התורה הקדושה שיכולה למעט ולבטל את המוות בעולם, וככל שיהיה יותר תורה בעולם יהיה יותר חיים בעולם, וכמ"ש באבות "מרבה תורה מרבה חיים", וכמ"ש בתפילת ערבית "כי הם חיינו ואורך ימינו" שהתורה הקדושה היא החיים שלנו ושל כל העולם כולו, וממילא שבכוחה לבטל את כל מה שהוא ההפך מחיים.

לכן מיד לאחר פרשת קרח שנאמר בסופה 'ולא תמותו' מתחילה פרשת חוקת שנאמר בה "זאת חקת התורה" ללמדנו שעל ידי לימוד התורה הקדושה אפשר לסלק את המוות מהעולם.

 

מעלת אדם שזוכה להתמסר לעבודת ה' יתברך ולתורה הקדושה

ד. בסוף פרשת קרח כתוב על תרומות ומעשרות שצריך לתת לכהנים וללויים, וזכו לכך הכהנים והלויים מכיוון שהם מוקדשים לעבודת ה' יתברך, ולכן מוטלת על עם ישראל האחריות לפרנסם ולדאוג לכל מחסורם.

כותב רבנו הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק יג' הלכה יג' וזלה"ק- ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה''ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע''ה אומר (תהילים טז-ה) ''ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי''

ופירוש הדברים, שכל אדם ואדם שבוחר להתמסר לעבודת ה' יתברך וללימוד התורה הקדושה הרי זה נתקדש קודש קודשים, ודינו כמו הכהנים והלויים. ומכאן נתנו מקור לכך, שמוטל על עם ישראל קדושים, לפרנס את התלמידי חכמים, דומיא דהכהנים והלויים.

ומה שכתב הרמב"ם בהלכות ת"ת פרק ג' הלכה י' וז"ל- כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.

אומרים המפרשים שכאן אין הרמב"ם מתכוון למי שחשקה נפשו בתורה, שמי שחשקה נפשו בתורה כבר הבאנו לעיל דבריו שמעלתו כמו הכהנים והלויים, שהיה על עם ישראל התפקיד לפרנסם.

אלא כוונת הרמב"ם לאדם שלא חשקה נפשו בתורה, אלא אדם עצלן שרוצה לשבת בבית המדרש ולהתפרנס מהצדקה, ואין הוא עוסק בתורה בחשק, עליו אמר הרמב"ם שחלל את ה' וכו', וכן מדוקדק מדבריו שכתב "כל המשים על ליבו", שפירושו שחושב לעצמו איך אתפרנס? אין לו כח למלאכה קשה, לכן בחר לשבת בבית המדרש, ועליו דיבר הרמב"ם, אבל לא דיבר על אדם שחשקה נפשו בתורה ודו"ק. ואע"פ שידעתי שיש מה להקשות על כך, מפירושו של הרמב"ם על פרקי אבות על המשנה "כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, הנה נאמרו על כך עוד פירושים והסברים מגדולי הדורות וכבר הארכנו בזה הרבה במאמר תורתו אומנותו, להלכה למעשה ואין כאן מקומו.

על כל פנים יוצא מהדברים הנ"ל שת"ח העוסקים בתורה דינם כמו הכהנים והלויים, ולכן נסמכה פרשת קרח המדברת בסופה על תרומות ומעשרות לכהנים וללויים, לפרשת חוקת "זאת חקת התורה", שמלמדת אותנו שלא רק הכהנים והלויים יש להם מעלה זו של התקדשות והבדלות לעבודת ה' יתברך, אלא כל אדם ואדם שרצונו להתמסר לתורה הקדושה דינו כמו הכהנים והלויים.

 

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון