פרשת זכור ותענית אסתר

בסיעתא דשמיא

משיעוריו של מורנו ורבנו הרב שקד בוהדנה הי"ו שליט"א

בעניין תענית אסתר

ראשית יש לבאר, מדוע נקראת תענית זו בשם 'תענית אסתר', ומדוע מתענים בחודש אדר ולא בניסן? הרי ידוע שאסתר המלכה גזרה- "צומו עלי שלשת ימים" וזה היה בחודש ניסן, אם כן מדוע לא מתענים בניסן? [ומה שמתענים רק יום אחד ולא שלשה זה מפני שזה רק זכר לתענית אסתר]

ושתי תשובות לטעם התענית באדר ולא בניסן-

א. ימי ניסן הם ימים טובים לישראל, עד כדי כך שכותבים בספרים הקדושים- "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" שכל יום מימי ניסן נחשב לראש חודש, ומפני גודל מעלת ימי ניסן, אין ראוי לקבוע בו תענית לדורות, לכן מקדימים התענית לחודש אדר.

ב. כותבים רבותינו הראשונים, הטעם לזה שאנו מתענים ביג' באדר, אין הטעם משום זכר לתענית אסתר, אלא מפני שביג' באדר נקהלו היהודים לעמוד על נפשם והרגו בשונאיהם, ואומר המשנ"ב בסימן תרפ"ו ס"ק ב', שמצינו כאשר בנ"י היו נלחמים, היו עושים תענית באותו יום, ולכן מתענים ביג' באדר זכר לאותו תענית שהתענו היהודים ביג' באדר כאשר נלחמו באויביהם.

לכאורה יש סתירה לזה מהשו"ע או"ח בסימן תקע"א סעיף ג', שכתוב שם כך- "עיר שהקיפוה עכו"ם, וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם או מפני רוח רעה, אינם רשאים להתענות, שלא לשבר כוחם", הרי מתי שנלחמים אסור להתענות, וע"פ זה כתבו להסביר מדוע נקראת תענית זו בשם- 'תענית אסתר', שהרי כל היהודים היו עסוקים במלחמה, ולכן היה אסור להם להתענות כמ"ש בשו"ע לעיל. ואסתר המלכה היתה היחידה שהיתה בבית המלכות, ולא במלחמה, ולכן רק היא יכלה להתענות, וזו הסיבה שנקראת תענית זו בשם 'תענית אסתר', שרק היא צמה ביג' באדר.

אבל קשה על זה, שהרי מצינו במשך הדורות שהדרך היתה להתענות כאשר יוצאים למלחמה, וכמ"ש במשנ"ב, ושכן היה במלחמת עמלק וכו',

והתשובה בזה הוא כך- מתי שיוצאים להלחם, יוצאים מתוך תענית, וזה מה שנהגו להתענות כאשר היו יוצאים למלחמה.

אבל מתי שבאו גויים להצר על היהודים, אז אסור להתענות ולזה כוונת השו"ע שאסור להתענות.

ולכאורה הסברא נותנת להיפך, שהרי אדם שיוצא למלחמה, הוא יוצא מביתו, ואין לו לא אכילה ולא שתיה ולא מבצר, והוא הולך למקום אויב לכאורה ההיינו אומרים, שיאכל לפני שיצא למלחמה, על מנת שיתחזק ויקבל כח וכו', שהרי כשיגיע למקום האויב לא יוכל לאכול ולשתות, לכן לכאורה היה יותר נראה לומר שמי שיוצא למלחמה לא יתענה, אבל אדם שבאו עליו גויים, אז אם רצה להתענות שיתענה, הוא נמצא במקומו, בביתו, בחומתו ובמבצרו, לכן אם רצה שיתענה. ומדוע דווקא מי שיוצא להלחם צריך להתענות, ומי שצרו עליו גויים אסור לו להתענות?

הביאור בזה הוא- כאשר יוצאים להלחם, צריך לצאת מתוך הכנעה ומתוך תשובה, ולכן צריך להתענות, להראות שאין האדם סומך על כוחו, אלא רק על ה' יתברך, לה' התשועה, ומה שיוצא להלחם אין זה אלא בגדר השתדלות בעלמא, לעשות רצון ה' יתברך.

אבל כאשר באים הגויים ומצרים ליהודים, אז אין הכי נמי אסור להתענות, שכאן אין האדם יוצא להלחם, אלא באים עליו, ולכן אסור לו להתענות, שלא ישבר כוחו כמ"ש בשו"ע, וכמו אצל חזקיה המלך כאשר בא סנחריב עם כל הצבא שלו ועשו מצור על ירושלים, אמר חזקיה- רבונו של עולם אני הולך לישון ואתה תפיל אותם, ולסופו של דבר נפלו ע"י שהקב"ה נתן להם לשמוע רגע אחד את שירת חיות הקודש ופרחה נשמתם מעוצם הדבר.

וכך גם הסבירו את המדרש, בעניין קריעת ים סוף, שכתוב במדרש שרצו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להם הקב"ה- מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? ולכאורה קשה, למה לא לומר שירה, הרי סוף סוף הגיע זמן הנקמה במצרים על כל מה שעשו לעם ישראל, ומדוע לא לומר שירה?

אלא מסבירים דבר נפלא ביותר- מלאכי השרת רצו לומר שירה לפני הקב"ה בשביל שהמצרים ישמעו את השירה שלהם ומתוך כך ימותו, וכמו שקרה לאחר מכן לצבא של סנחריב, ואמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעים בים! ואתם אומרים שירה? לא מגיע למצרים הרשעים האלו למות מתוך דבקות כזו של שמיעת שירת הקודש של המלאכים, הם צריכים לטבוע בים, ולסבול סבל נורא על כל מה שעשו לעם ישראל, וכתוב שהקב"ה התעלל בהם הרבה וקשר את המצרים לסוסים שלא יכלו להפרד מהם- "וניער פרעה וחילו בים סוף", והקב"ה השאיר את נשמתם בתוך הגוף ולא נתן לנשמתם לצאת מהגוף, כדי שיסבלו על כל מה שעשו לעם ישראל, ובמידה כנגד מידה על ידי טביעה בים.

תענית אסתר- זמן טוב לעם ישראל

השנה שתענית אסתר חל בשבת, מקדימים אותה ליום חמישי, ואין זה דומה לתשעה באב, שכאשר חל בשבת דוחים את התענית ליום ראשון, משום שבתשעה באב, אומרת הגמ' מגילה ה.- "אקדומי פורענות לא מקדמי" דהיינו שתענית תשעה באב זו תענית משום הפורענות של אותו יום, ואין מקדימים את הפורענות, אבל תענית אסתר זו תענית טובה, ומסוגלת להצלחה ולכן אין חשש להקדים אותה, שאין היא מחמת פורענות, אלא היא סימן טוב לעם ישראל, שעל ידה זכו עם ישראל לישועות גדולות, ולכן אע"פ שבשאר התעניות- ג' בתשרי, י' בטבת, יז' בתמוז וכו', אין זה סימן טוב לעשות כל מיני עסקאות וכדומה, מ"מ בתענית אסתר אין את החשש הנ"ל שאדרבה, יום זה מסוגל לברכה והצלחה.

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק" – מצוות שמיעת פרשת זכור

לדעת רוב רבותינו הראשונים מצוות זכירת עמלק, זהו מצוות עשה דאורייתא, דעת מרן השו"ע בסימן קמ"ו, וסימן תרפ"ה, שחיוב מצוות זכירת עמלק הוא דווקא במניין ודווקא מתוך ספר תורה כשר.

ולכן חייב כל אדם לבוא לבית הכנסת ולשמוע קריאת פרשת זכור במניין ומתוך הספר תורה היותר כשר שנמצא  בבית הכנסת.

ולגבי נשים הדין הוא כזה-

כותב ספר החינוך במצווה תרג'- "ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, ולא לנשים", דהינו שמכיוון שזכירת מעשה עמלק זה בשביל לעשות המלחמה בעמלק, ונשים לא יוצאות למלחמה, לכן נשים פטורות מזכירת מעשה עמלק, ואינם צריכות לשמוע פרשת זכור.

ומקשים על זה מהחינוך עצמו שכאשר מבאר את מצות מחיית ז' עממים, כותב שנוהג בין בזכרים ובין בנקבות, אם כן מדוע במחיית עמלק הנשים פטורות?

ומבאר זאת ה"אבני נזר"- מצוות מחיית עמלק היא- שצריך להרוג עמלק, בעצם ההריגה של עמלק מקיים מצווה, ולכן היא מלאכה הצריכה לגופא, שבשבת חייבים על מלאכה הצריכה לגופא, ואומר הרב שמסתבר לומר שמצוות מחיית עמלק אינה דוחה את השבת, משום שלא גרע מחייבי ד' מיתות בית דין שאינם דוחים את השבת, ומכיוון שמצוות מחיית עמלק לא דוחה את השבת, יוצא שהיא נוהגת רק ששה ימים בשבוע, וזו היא מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות.

ומצוות מחיית ז' עממים היא משום "פן יחטיאו אותך לי" דהיינו שאין מצווה בעצם ההריגה של ז' עממים, אלא היא רק למנוע הזק, ולכן היא מלאכה שאינה צריכה לגופא, שבשבת מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור עליה, ולכן מצווה זו נוהגת גם בשבת, ואין זו מצוות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים חייבות במצוות מחיית ז' עממים.

אבל כבר העירו האחרונים על זה, שאם המניעה של המצווה היא משום שבת, אין זה הופך את המצווה למצות עשה שהזמן גרמא.

הטעם העיקרי של החינוך, כותב מרן הגרי"ז זצ"ל- משום שמצוות מחיית עמלק נוהגת דווקא כאשר יוצאים למלחמה, ונשים אין דרכם לצאת למלחמה ולכן פטורות.

אבל במחיית ז' עממים אפילו בלי לצאת למלחמה חייבים להורגם, משום "פן יחטיאו אותך לי" ולכן בזה נשים חייבות.

המנחת חינוך מקשה על כך, שהרי מצוות מחיית עמלק היא מלחמת מצווה, ומובא בגמרא במסכת סוטה דף מד' ע"ב- שבמלחמת מצווה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, יש מפרשים שאין נשים יוצאות ממש להילחם אלא הם יוצאות למלחמה בשביל לדאוג לצרכיהם של הגברים, לאפות, לבשל ולשאוב מים וכו', ויש מפרשים שיוצאות להלחם כפשוטו, וכן דעת המנחת חינוך והרש"ש על מסכת סוטה, ולכן כותב המנחת חינוך שנשים חייבות במצוות זכירת מעשה עמלק, ומוסיף המנחת חינוך ואומר- ומי בא בסוד ה' לדעת מה טעם מצוות זכירת מעשה עמלק, אולי אין הטעם בשביל למחות את עמלק, אלא יש לזה טעמים אחרים הנשגבים מבינתינו, ויכול להיות שגם אחרי שיבוא משיח צדקנו אחרי שיכרת זרעו של עמלק, יהיה מצווה לזכור מעשה עמלק.

לעומת זאת יש הרבה פוסקים שסוברים שנשים פטורות מזכירת מעשה עמלק, ולכן אינם צריכות לשמוע פרשת זכור, וכך גם דעת מרן "החזון איש" זלה"ה ועוד.. ורבו של ה"חתם סופר" רבי נתן אדלר זצ"ל, דעתו היתה שנשים חייבות בפרשת זכור.

ולכן למעשה, לכתחילה יש לאישה לבוא לבית הכנסת ולשמוע קריאת פרשת זכור, ואם אינה יכולה לבוא לבית הכנסת יכולה לקרוא פרשת זכור בביתה מתוך החומש, ויוצאת בזה ידי חובה מדאורייתא, ויש בזה ספק ספיקא, ספק אם בכלל חייבת בפרשת זכור, ואם תאמר שהיא חייבת, שמא ההלכה כדעת הראשונים שסוברים שאין חיוב לקרוא דווקא מתוך ספר תורה ובמניין, אלא אפשר לקרוא גם מתוך החומש ויצא בזה ידי חובה מדאורייתא.    

"תמחה את זכר עמלק" 

הגמרא במסכת בבא בתרא דף כא', מביאה מחלוקת בין רבא לרב דימי בעניין אם יש שני מלמדי תינוקות, אחד תלמיד חכם אבל אינו מדקדק בגירסתו, ואחד אינו תלמיד חכם אבל הוא מדקדק בגירסתו לקרוא הכל בצורה מדוקדקת לפי הניקוד וכו', מי מהם עדיף, לדעת רבא עדיף ת"ח ולרב דימי עדיף הדקדקן ומביאה הגמרא מעשה המוכיח כרב דימי-

"כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום" [יואב בן צרויה נלחם בעמלק במשך ששה חודשים והרג רק את הזכרים] כי אתא לקמיה דדוד [כאשר בא לפני דוד] אמר ליה מאי טעמא עבדת הכי [שאל אותו דוד מדוע הרגת רק את הזכרים?] אמר ליה דכתיב תמחה את זכר עמלק [ענה לו יואב שהוא עשה מה שכתוב בתורה- "תמחה את זכר(בפתח מלשון זכרים) עמלק"]  אמר ליה והא אנן זכר קרינן [אמר לו דוד אבל אנחנו קוראים זכר(בצירי)] א''ל אנא זכר אקריון [אמר לו יואב שלימדו אותו בתלמוד תורה לקרוא זכר(בפתח)] אזל שייליה לרביה [הלך יואב לשאול את רבו] אמר ליה היאך אקריתן [שאל יואב את רבו איך לימדת אותי לקרוא זכר(בצירי) או זכר(בפתח)?] אמר ליה זכר [השיב לו רבו זכר (בפתח)] שקל ספסירא למיקטליה [שלף יואב חרב להרוג את רבו] אמר ליה אמאי [שאלו רבו מדוע אתה שולף את חרבך?] א''ל דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה, א''ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור [אמר לו רבו תניח לי להישאר בארור ואל תהרוג אותי] א''ל כתיב וארור מונע חרבו מדם, [דהיינו שאם לא אהרגך אהיה אני בארור] איכא דאמרי קטליה ואיכא דאמרי לא קטליה. [יש אומרים שהרג אותו ויש אומרים שלא הרג אותו]

הרשב"א כתב שרבו של יואב לימד אותו כראוי, לקרוא זכר בצירי, ומה שקרא עליו יואב את הפסוק "ארור עושה מלאכת ה' רמיה"- משום שרבו לא בדק אותו לראות כיצד הוא קורא, ומשום הכי הוא בכלל ארור, שהיה לו להשגיח על תלמידיו, אבל אין לומר שרבו לימד אותו לקרוא זכר בפתח, משום שאם תאמר כך אז למה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה"? הרי גם רבו טעה ואינו ידע שצריך לקרוא בצירי, ואין זה בכלל עושה מלאכת ה' רמיה, שרבו לימדו כדין, רק לא השגיח בתלמידיו לראות אם קוראים נכון, וכן כתב בספר החינוך במצווה תרד' וז"ל- "וכבר טעה בנקוד תבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זכר(בפתח) במקום זכר(בצירי)"

אמנם המהרש"א סובר, שגם הרב טעה, ולימד אותו לקרוא זכר(בפתח), אם כן נשאלת השאלה, מדוע היה הרב בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה"? הרי גם הרב בעצמו טעה. והתשובה בזה אומר המהרש"א דבר נורא- שהרב ידע שהוא לא יודע לדקדק, ומסתבר שיהיה לו טעויות ובכל זאת לא מנע עצמו ממלאכה זו של מלמד תינוקות, ולכן הרי זה בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", והדבר הזה הוא מוסר חזק מאוד, שנצייר לעצמנו שיכול להיות שאותו מלמד- רבו של יואב היה אדם עני חסר כל, ולא מצא מלאכה להתפרנס, ואשתו דחקה אותו וכו', עד שהחליט שהוא ילך להיות מלמד תינוקות והוא יודע בעצמו שאינו ראוי ואינו מדקדק, ואע"פ כן הוא הולך להיות מלמד, הרי זה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה".

אותו דבר לדוגמא- סופר סת"ם שניגש למלאכת קודש זו רק בשביל מטרה של כסף, ואין לו את היראת שמים הדרושה, הרי זה בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", וכן הדין לגבי שוחט ומוהל וכו'..

וכן לגבי הורים שזכו לילדים, אם אינם יודעים לחנך כראוי, ואינם חפצים ללכת ולשמוע מאנשי חינוך אמיתיים כיצד לחנך, ורואים שדרכם לא צלחה, הרי הם בכלל "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", וכן הלאה לגבי כל שאר העניינים- "ישמע חכם ויוסף לקח".

שואל המהרש"א, יואב בן צרויה טעה, אבל כל ישראל שהיו איתו במלחמה, במשך שש חודשים, במה הם טעו? וכי הם לא שמו לב שיואב הורג רק את הזכרים? מדוע לא שאלו אותו, הרי מסתמא הם היו תלמידי חכמים, שכידוע לא כל אחד היה רשאי לצאת למלחמה, אלא רק מי שהיה מדקדק במעשיו וכו'..

אם כן מדוע לא שאלו אותו? והביאור בזה כותב הבריסקרוב- שהרי למלחמת עמלק היו יוצאים רק ע"י נבואה מנביא, ועם ישראל חשבו שאם יואב הורג רק את הזכרים, סימן שכך הוא קיבל מהנביא בתור הוראת שעה, ולא עלה על דעתם שיואב יטעה בדבר פשוט כזה בין 'זכר' בפתח ל'זכר' בצירי.

מסופר על האדמו"ר מבעלז, שפעם בליל הסדר עשה את הסדר וחיכה שבנו ישאל אותו מה נשתנה הלילה הזה וכו'? כידוע שעושים דברים משונים בשביל שהבן ישאל, וראה שבנו לא שואל מאומה, ועשה עוד דברים משונים והילד לא שואל, שאלו אביו מדוע אינך שואל שום שאלה הרי אתה רואה דברים מוזרים, אמר לו בנו- על אבא אין לי שום קושיא!

עכ"פ כאן עם ישראל יכלו לשאול, אבל בכלל לא עלה על דעתם שיואב יטעה בטעות כזו, וחשבו שכך קיבל מהנביא וכנ"ל.

המהרש"א מקשה עוד, מדוע יואב לא למד ממעשה שאול המלך, הרי שאול המלך נענש על זה שהשאיר את הצאן ולא הרגם, ובגלל זה נקרעה ממנו הממלכה, ומדוע יואב לא למד ממנו?

והתירוץ בזה אומר מרן החיד"א זצ"ל, שהרי אומר רש"י במעשה שאול שם, כאשר שמואל הנביא מצווה את שאול להרוג את כל העמלקים ואת כל הצאן שלהם, רש"י כותב ששמואל צווה את שאול להרוג גם את הצאן משום שהעמלקים היו מכשפים, והיו הופכים עצמם לצאן, ויכול להיות שהצאן עצמו זה עמלק, לכן חייבים להרוג את כל הצאן, ולכן יואב חשב, שרק בעמלק שהיה אצל שאול היו מכשפים כאלו, אבל העמלקים שהוא נלחם בהם לא היו כאלו מכשפים.

מרן הבן איש חי זלה"ה מתרץ בזה תרוץ פשוט, שהרי אין יוצאים להלחם בעמלק אלא רק ע"י נבואה מנביא, ויואב חשב שמה ששמואל צווה להרוג את כל העמלקים כולל הצאן וכו' הוא מפני שזהו הציווי מה' יתברך לאותו זמן, בגדר הוראת שעה, אבל שיואב קיבל מהנביא לצאת להלחם בעמלק, הוא צווה להלחם כמו שכתוב בתורה עצמה, ששם לפי גרסתו כתוב "תמחה את זכר (בפתח) עמלק", שצריך להרוג רק את הזכרים.

שואלים שאלה, הרי מצווה זכירת מעשה עמלק, היא מצוות עשה דאורייתא, ולכן צריך לשמוע פרשת זכור בכל שנה במניין מתוך ספר תורה כנ"ל, ומסתמא יואב בן צרויה היה הולך לשמוע כל שנה פרשת זכור, כיצד לא שם לב, שקוראים בפרשת זכור תמחה את זכר (בצירי) עמלק? ובאמת הגמרא אומרת שזה דוגמא ל'שבשתא כיוון דעל על'- דהיינו, ברגע שנכנס שיבוש והשתרש באדם, כבר קשה מאוד להוציא אותו, ואפילו אם שומע דברים שונים וכו', השיבוש כבר נכנס, וקשה להסיר אותו.

ויש מתרצים שבאמת יואב שמע כל שנה פרשת זכור ושמע שאומרים זכר(בצירי) עמלק, רק יואב חשב שמה שאומרים זכר(בצירי) הוא משום שזה תיבה הסמוכה לעמלק, דומיא דמה שכתוב בספר שמות- "ויעל עשנו כעשן הכבשן" שאת המילה 'כעשן' קוראים בצירי, מכיוון שהיא סמוכה ונטפלת למילה 'הכבשן', וכן חשב יואב לגבי המילה זכר שקוראים בצירי משום שסמוך למילה עמלק, אבל לעולם הכוונה לזכר(בפתח) עמלק.

על פי כל הנ"ל אומר אדוננו הגר"א זצ"ל על הפסוק בפרשת בשלח- "כתוב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" אומר על זה הגאון- 'כתוב זאת זכרון בספר'- ה' יתברך מצווה את משה לכתוב את מעשה עמלק ומחייתו בספר, 'ושים באוזני יהושע'- שגם ילמד את יהושע כיצד לקרוא, כדי שלא יטעו בניקוד של 'זכר עמלק'.

 

-כותב בעל הטורים- 'מחה אמחה', גי'- 'זה המן'

-הרוקח כתב 'מחה אמחה', פרוש מחה את ה'אמחה'- אמחה בגי' 54 כמספר הפעמים שכתוב 'המן' במגילת אסתר וצריך למחות אותו.

-"כי יד על כס יה מלחמה ל-ה' בעמלק מדור דור", כותב רש"י שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, יוצא שחסר את האותיות ו' ה' משם הוי"ה ואות א' מהמילה 'כס' כמ"ש בפסוק, ולכן כתוב "אנכי אנכי 'הוא' מנחמכם" שהאותיות 'הוא' זה מה שינחם אותנו לעתיד לבוא, וזהו גם פרוש הפסוק- "כי בחר ה' בציון 'אוה' למושב לו" שלעתיד לבוא יחזרו האותיות 'אוה' למקומם ויהיה השם שלם והכסא שלם בב"א.

קראתי שיחה שנאמרה מפי על רבי מרדכי גרינוולד שליט"א, שהוא היה הפסיכולוג החרדי הראשון, עם המלצה מהסטייפלר זצ"ל, ויש מכתב מהגר"ח קנייבסקי שליט"א ששם הוא מעיד על כך שאביו חיזק ידיו של רבי מרדכי גרינוולד לעסוק ברפואת הנפש, באחד השנים בא רבי מרדכי גרינוולד לפני רבי מיכאל דוד ויסמנדל זצ"ל שהוא היה גאון גדול מאוד, והיה מוצא 'צפונות' בתורה הקדושה, עוד לפני שהתחיל עידן המחשבים, והגיע אליו רבי מרדכי בפורים, ושאלו רבי מיכאל דוד, האם כבר ספר כמה אותיות יש במגילת אסתר? והשיבו רבי מרדכי שלא ספר, ואמר לו רבי מיכאל שהוא כן ספר ויש 12,196 אותיות בכל המגילה, ואם נקח מהאות א' של בראשית ונספור 12,196 אותיות, נגיע לאות ס' ואם נספור עוד כנ"ל נגיע לאות ת' ואם נספור עוד כנ"ל נגיע לאות ר' ויצא המילה 'אסתר', רבי מרדכי התפעל רבות מהחידוש הנפלא, ולאחר מכן שאלו- ומה עם מרדכי? והשיבו רבי מיכאל שאינו יודע, אבל שיבוא אליו שנה הבאה והוא ינסה למצוא את מרדכי, כעבור שנה בא שוב רבי מרדכי לפני רבי מיכאל ושאלו ומה עם מרדכי? והשיבו רבי מיכאל שהגמרא בחולין דף קלט' שואלת- מרדכי מן התורה מניין? ואומרת הגמרא שמרדכי נרמז בפסוק- "ועתה קח לך בשמים ראש מר דרור" ומתרגם אונקלוס- 'מרא דכיא'- דומה למילה מרדכי. ואמר לו רבי מיכאל אם תספור 12,196 אותיות, מהאות מ' של 'מר דרור' תגיע לאות ר' ואם תספור שוב כנ"ל תגיע לאות ר' וכן הלאה עד שיצא לך המילה 'מרדכי', והתפעל ושמח מאוד רבי מרדכי מהחידוש הנפלא הזה.

לאחר מכן באחד הסמינרים שהיה שם רבי מרדכי גרינבלד, היתה אישה אחת שהגדירה את עצמה כלא מאמינה רח"ל, והיתה מתריסה דברים כלפי מעלה, שאין תורה מן השמים וכו'.. בליל שבת לא היה לה היכן להתארח ולכן לקחו אותה לרבי מרדכי גרינוולד שתתארח אצלו ותעשה קידוש ביחד עם משפחתו, וכן היה ובאמצע הסעודה דברו דברי תורה, והיא התריסה דברים שאין תורה מהשמים, ואז סיפר לה רבי מרדכי את החידוש הנ"ל מרבי מיכאל, שמעה האישה, הפנימה, וקמה והלכה לחדרה, ופתחה את המחשב [וזה היה בשבת] ובדקה כמה אחוזים יכול להיות כזה דבר בצרוף מקרים, ולאחר שעמלה כל הלילה באה בבוקר אל רבי מרדכי ואמרה לו, שבדרך הטבע בצירוף מקרים יש אפס אחוז שיצא כזה דבר, והתפעלה מאוד מהדבר, ומכאן נפרדו דרכם, ולאחר כמה שנים, רבי מרדכי היה גר בחו"ל לזמן מסויים ויום אחד בא לארץ לצורך חתונה שהוזמן, הלך לחתונה והנה לפתע נגשת אליו איזו אישה לאחר החופה, עם כיסוי ראש וחזות חרדית, ושאלה רבי מרדכי מה רצונך? האם אני מכיר אותך? ואמרה לו אני מרדכי ואסתר, והזכירה לו מה שהיה לפני כמה שנים שסיפר לה את החידוש הנ"ל ואמרה לו שמאותו יום היא החלה להשתנות לטובה, עד שהיום היא שומרת תורה ומצוות ובעלה אברך וכל הילדים שלה בישיבות שגם הוא יהיה מרוצה מהם.

יש להבין לכאורה מה היתה סברתו של יואב בן צרויה להרוג רק את הזכרים ולא את הנקבות?

ומסבירים על פי מה הגמרא בסנהדרין צו' ע"ב –"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" ולכאורה נשאלת השאלה, הרי כתוב במכילתא בפרשת בשלח, שלא מקבלים גרים מעמלק, אם כן כיצד מבני בניו של המן שהיה מזרע עמלק, למדו תורה בבני ברק?

והביאור בזה הוא שכידוע אצל עם ישראל הזרע נמשך אחר האמא, דהיינו שאם גוי בא על יהודיה רח"ל, הילד שנולד לאחר מכן הוא יהודי, ואם יהודי בא על גויה רח"ל הילד הוא גוי, אבל אצל אומות העולם הוא להיפך- הולכים אחר האבא, שאם גוי משאר אומות בא על עמלקית, הילד אינו עמלק, אלא הוא נמשך אחר האב, ולכן אפשר שמבני בניו של המן התגיירו ולמדו תורה בבני ברק שהם באו מצד האבא שלא היה מזרע המן הרשע, אלא רק האמא היתה מזרעו, והזרע נמשך אחר האב אצל אומות העולם.

וזו היתה הסברא של יואב בן צרויה להרוג רק את הזכרים, מכיוון שאם יהרגו את כל הזכרים של עמלק, לא יהיה להם שום המשך ושום קיום, כיוון שאצל אומות העולם הזרע נמשך אחר האב, לכן צריך להרוג את כל הזכרים דווקא, והנקבות של עמלק אינם ממשיכות את הזרע, ויהיו הולכות וכלות מאליהם.

מסופר על רבי מאיר שפירא מלובלין, שפעם אסף כסף לישיבה, והנה פגע באיזה 'משכיל' אחד, ואמר לו שאוסף כסף לישיבה, אם יוכל לתרום, ענה לו המשכיל, לצורך ישיבה? וכי מה יש לי בזה? הרי לא אני ולא ילדי ילמדו בישיבה ומה תועלת בשבילי לתרום למקום שכזה? אמר לו רבי מאיר שפירא- אתה יותר גרוע מהמן הרשע! התקומם המשכיל ואמר לו למה תדבר אלי כדברים האלה? אמר לו שהרי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, לפחות מבניו של המן למדו תורה, אבל אתה אומר שלא אתה ולא זרעך ילמדו בישיבה, לכן אתה יותר גרוע מהמן!

ומסופר על רבינו הקדוש רבי יואל מסטמאר זצ"ל שהיה ילד והלך עם אבא שלו ביחד לאיזה מקום, והנה הגיע זמן מנחה, והיו חייבים להתפלל לפני שיעבור הזמן, עמד רבי יואל באיזה פינה והתפלל, לפתע ניגש אליו איזה 'משכיל', וראה את הפאות הארוכות של רבי יואל, ושאל אותו, ילד איזה פאות חמודות, מה קרה היום זה פורים? ואיפה הרעשן? השיב לו רבי יואל- אם ההייתי יודע שאפגוש כאן את המן, ההייתי מביא רעשן !

בעניין ההפטרה של פרשת זכור [ספר שמואל א' פרק טו']

הגרי"ז כותב שמצוות מחיית עמלק זה רק ע"י מלחמה, ורק ע"י נבואה מנביא, ובלי מלחמה אסור להרוג עמלק.

ועל פי זה מובן היטב הסיפור עם שאול, שהרי ראשית, שמואל הנביא מצווה את שאול להרוג את עמלק, ולכאורה לא מובן, למה שמואל צריך לצוות את שאול על כך? הרי זו מצוות עשה דאורייתא! אלא מכיוון שמצוות מחיית עמלק נוהגת רק ע"י ציווי מנביא כנ"ל מהגרי"ז, לכן שמואל מצווה את שאול להרוג את עמלק, ובציווי אומר שמואל להרוג את כל העמלקים כולל הצאן וכמ"ש בפסוק ג'- "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור".

רש"י בפרשת כי תצא, במעשה עמלק, למד מכאן שמצוות מחיית עמלק היא להרוג גם את הצאן, והביא שם את הפסוק הנ"ל בתור פרוש והסבר למצוות מחיית עמלק שנוהגת גם בצאן.

המנחת חינוך חולק על רש"י וכותב שאינו יודע מהיכן למד רש"י זאת, וממעשה שאול אין ראיה ששם זו היתה הוראת שעה.

וכתבו האחרונים להעיר על החינוך שמצינו במכילתא בסוף פרשת בשלח, ובמדרש איכה רבה סוף פרשה ג' שיש מצווה להרוג גם הצאן, וכדברי רש"י.

ואפשר עוד לתרץ את דברי רש"י שבאמת אין הכי נמי שאין מצווה להרוג את הצאן, וכדברי המנחת חינוך, אלא שידוע שהעמלקים היו מכשפים והיו הופכים עצמם לצאן, ולכן היה חייב להרוג גם הצאן, שהרי הם הם עמלק ממש, שהפכו עצמם לצאן, אבל כנ"ל יש מקור לדברי רש"י שמצווה להרוג גם את הצאן מהמכילתא ומהמדרש.

ובהמשך הפסוקים, כתוב ששאול הכה את עמלק וכו', והשאיר את אגג חי, ומסבירים המפרשים, ששאול רצה לעשות בזה קידוש ה' גדול, להרוג את אגג לעיני כל ישראל, "ברב עם הדרת מלך", ושאול שגה בזה, מפני שההיתר להרוג את עמלק זה רק בשעת מלחמה וכמ"ש לעיל מהגרי"ז, וכעת שהשאיר את אגג חי כבר פסק המלחמה, ושוב אין רשות להרוג את אגג, וזה היה הטעות של שאול המלך, ואע"פ שאח"כ הרי ראינו ששמואל הרג את אגג, וכיצד עשה זאת? הרי זה לא שעת מלחמה, ולכן אגג אמר לשמואל- "אכן סר מר המות"- שאגג אמר כעת שאין זה שעת מלחמה שוב אין לך רשות להרוג אותי, השיב לו שמואל- "כאשר שכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך" דהיינו שנכון שמדין עמלק אין לי רשות להרוג אותך, אבל יש לי רשות להרוג אותך מדין רוצח! "וישסף שמואל את אגג לפני ה' בגלגל".

נחזור לעיל, כאשר שאול הכה את עמלק, בא לפני שמואל ואמר לו "הקמתי את דבר ה'"- עשיתי את רצון ה'! ושאלו שמואל ומה קול הבקר והצאן שהוא שומע? השיב לו שאול- שהביא אותם מעמלק לצורך קרבנות לה' יתברך- "למען זבח לה' אלקיך" ומסביר רבינו חיים הלוי סאלובציק זצ"ל שהרי עם ישראל לא היו מצווים להרוג את הצאן של עמלק אלא רק לאחר שיזכו בהן, והגמרא בנדרים לד': אומרת שאדם יכול להקדיש חפץ שהוא הפקר, לצורך הקדש, עוד לפני שזכה בו, אם בידו לזכות בו. וזה היתה כוונת שאול, שאמר חבל על כל הצאן הזה, ורצה להקדיש את כל הצאן לקב"ה, ולכן שאול אמר לשמואל- "ראשית החרם לזבח ל-ה' אלקיך בגלגל", שהצאן הם 'ראשית החרם', פרוש, לפני שזכו בהם, הקדיש אותם, לצורך 'לזבח לה' אלקיך', והשיב לו שמואל, שטוב יותר לשמוע בקול ה', מאשר להביא קרבנות לה', דהיינו ששאול רצה לפטור עצמו מלהרוג את הצאן, וחיפש כל מיני התרים בהלכה בשביל לא להרוג אותם, ובאמת הוא עשה לפי ההלכה, לפי השלחן ערוך הוא היה בסדר גמור, אבל אמר לו שמואל שצריך לחפש מהו באמת רצון ה'! ולא רק לחפש כל מיני פטרונות, והערמות ע"פ ההלכה, כמו אדם שפוטר עצמו מלעשר פירותיו ע"י שמכניסם לביתו בדרכים שאינו מתחייב במעשרות וכו'... וזה מוסר גדול שלפעמים אדם יכול להיות בסדר גמור לפי ההלכה, אבל באמת אינו עושה רצון ה', לכן צריך תמיד לחפש מהו רצון ה' באמת! וכך נהיה אהובים ורצויים בעיניו יתברך.

לאחר מכן שאול הבין את הטעות שלו, גם בעניין שהשאיר את אגג חי, וגם בעניין הנ"ל שחמל על הצאן כנ"ל, והצטער והתוודה ועשה תשובה, ובכל זאת אמר לו שמואל- "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך"- שכבר נקרעה מעליך הממלכה.

שואלים מדוע שמואל היה צריך לומר לשאול "ונתנה לרעך הטוב ממך"? למה צריך לומר לו שה' נותן את הממלכה למישהו אחר, מספיק שיגיד לו שנקרע מעליו המלכות ודיו?

ומסביר הבריסקר'ב- שכתוב ברמב"ם שנביא שהתנבא נבואה לא טובה, אז אפשר לבטל אותה ע"י תשובה ותפילות וכו', אבל אם התנבא נבואה טובה אז כבר אי אפשר לבטל, לכן אם שמואל היה אומר לשאול רק שנקרעה ממנו הממלכה, היה אפשר לבטל זאת, כיוון שזו נבואה לא טובה, אבל ברגע ששמואל אמר לו- "ונתנה לרעך הטוב ממך"- כבר אי אפשר לבטל, שזו היא נבואה טובה, ואי אפשר לבטלה. וכיוצא בזה מסבירים על משה רבנו שהתחנן לקב"ה שיכניס אותו לארץ, אם הקב"ה רק היה גוזר על משה שלא יכנס לארץ ולא ימשיך להנהיג את בנ"י, עוד היה אפשר לבטל זאת, אבל ברגע שהקב"ה צווה את משה, לצוות את יהושע שינהיג את עם ישראל, כבר אי אפשר לבטל, שנבואה טובה לא מתבטלת לעולם.

וכך כל ההפטרה, וכל העניין עם שאול, ומה היה חטאו, מובן בצורה נפלאה ביותר, שבאמת היה קשה כיצד שאול המלך, בחיר ה', שהגמרא במועד קטן דף טז' אומרת שהיה יותר צדיק מדוד המלך, מדוע לא קיים את הנבואה של שמואל הנביא? ועל פי כל ההסבר הנ"ל, הכל מובן היטב.

מסופר על יהודי אחד מאמריקה, שפעם אחת נסע ברכבו בכביש, ועל המדרכה הלך זקן גוי אחד, והחליק אותו הגוי ונפל לכביש ומיד נדרס למוות ע"י אותו יהודי, לקחו את אותו יהודי לחקירות במשטרה וכו', ובסופו של דבר יצא היהודי זכאי, וחף מפשע, אבל בכל זאת היה לו עוגמת נפש, וצער רב על כך שעלה בידו להרוג בן אדם, אותו יהודי שלח מכתב למרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א, וכתב לו את הסיפור הנ"ל, וכתב שנפשו מרה לו על כך, השיב לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מילה אחת- "עמלק", אותו יהודי לא כל כך הבין מה כוונת הרב, ויום אחד הבנים של אותו יהודי רצו לקנות דירה, וראו איזה דירה למכירה, וקבעו עם בעלי הדירה, והלכו אליהם, והתברר שבעלי הדירה הם הבנים של אותו זקן גוי שמת בתאונה, והם היורשים של הבית שלו, נדהמו מאוד על הדבר שכך הזדמן משמים, והבנים הנ"ל של אותו יהודי הסתובבו בדירה לראות הימצא חן בעיניהם אם לאו, ולפתע ראו באחד החדרים שהיה שם בתוך הארון מדים של קצין נאצי! והתברר שאותו זקן גוי, הוא היה קצין ss  נאצי בשואה, ולאחר מלחמת העולם השניה הוא ברח לארצות הברית והחליף את כל הזהות שלו, ואותו יהודי זכה להרוג אותו, וכך הבינו מה שרבי חיים קנייבסקי כתב "עמלק" !

 

 

 

 

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון