פרשת ויקרא

בסיעתא דשמיא

משיעוריו של מורנו ורבנו הרב שקד בוהדנה הי"ו שליט"א

פרשת ויקרא

"ויקרא אל משה" – א' זעירא, רמז לענווה

אצל אומות העולם נאמר בלשון 'ויקר', כמ"ש אצל בלעם- "ויקר אלקים אל בלעם"[במדבר פרק כג' פסוק ד'], לעומת זאת אצל משה רבנו נאמר 'ויקרא', אומר המדרש שמשה רבנו כביכול התווכח עם הקב"ה, שלא רצה לכתוב 'ויקרא', אלא לכתוב רק 'ויקר' כמו אצל אומות העולם, וזהו מחמת גודל ענוותנותו, עד שאמר לו הקב"ה לעשות 'פשרה' כביכול, לכתוב א' קטנה.

ע"י ענווה זוכים לקרון פנים

אומר המדרש שכאשר משה רבנו כתב את התורה, ניתן לו דיו בדיוק לכל האותיות שבתורה, וכשכתב א' קטנה ב'ויקרא', נשאר לו דיו בקולמוס, שהרי מלכתחילה היה צריך לכתוב א' רגילה כשאר אותיות שבתורה, ומענוותנותו של משה רבנו, נכתב לבסוף א' קטנה, ולאחר שמשה רבנו גמר לכתוב את התורה, נשארה טיפת הדיו בקולמוס ונתנה על פניו, ומהדיו הזה קרן עור פניו של משה רבנו כמ"ש בסוף פרשת כי תשא, והביאור בזה הוא שע"י מידת הענווה אדם זוכה לקרון פנים, זוכה למציאת חן, ואהוב על הבריות, מה שאין כן אדם שמתגאה, שאין דעת הבריות נוחה הימנו.

צריך לדעת היכן לנהוג במדת הענווה

שואל הרבי מוורקא זצ"ל, הרי במעמד הר סיני גם כן נאמר 'ויקרא' כמ"ש- "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר וגו'" [שמות פרק יט' פסוק כ'], ומדוע שם לא נכתב א' זעירא כמ"ש אצלנו בפרשת ויקרא?

ומתרץ שגם במידת הענווה צריך לדעת היכן להשתמש בה והיכן לא, שהרי במעמד הר סיני ה' יתברך דיבר עם משה רבנו לעיני כל ישראל, ואין מן הראוי שמשה רבנו ע"ה היה מתווכח עם ה' לעיני כולם, שכביכול מראה עצמו כמאן דאמר כלפי שמיא, ויכול להתפרש כזלזול ח"ו, לכן משה רבנו עשה מה שה' יתברך אמר לו בלי להתווכח, אבל כאן בפרשת ויקרא נאמר- "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"- באהל מועד היה זה מקום יחידות למשה רבנו, שם יכל משה רבנו לומר לקב"ה שאינו ראוי וכו'.

וכן מובא בהלכה [שו"ע סימן נג' סעיף טז'] שאדם שקוראים לו לעלות שליח ציבור, אז בתחילה צריך לסרב וכו', אבל אם אדם גדול קורא לו לעלות, אסור לסרב שאם יסרב יראה ח"ו זלזול ברב לעיני כל המתפללים.

לכן צריך ללמוד מכאן היכן צריך לנהוג בענווה והיכן לא.

 

אמר הרבי יהודי זה ספר תורה!

ומסופר על הרבי מוורקא זצ"ל, שכשהיה אומר דברי תורה היה אומרם בלחש, וכל החסידים היו מתקבצים ומתקרבים לשמוע דבריו, ומרוב תשוקתם של החסידים לדברי רבם היו עולים אחד על השני, שמע הרבי אנחות של כאב, הרים הרבי את ראשו וראה שעולים אחד על השני, גער בהם הרבי ואמר, יהודי זה ספר תורה ואסור לעלות על ספר תורה !

אחד החסידים התחכם ואמר – רבי, אם כל יהודי זה ספר תורה, אז מותר להשים ספר תורה על ספר תורה, השיב לו הרבי ואמר- כל יהודי צריך לחשוב שחבירו ספר תורה, ולא לחשוב על עצמו שהוא ספר תורה !

פלטין של מלך

כתוב "ויקרא אל משה"- הקב"ה קורא למשה רבנו לבוא, לעומת זאת אצל בלעם הקב"ה בא אליו, ולכאורה קשה, שהרי זו היא מעלה יותר גדולה שהאדון יבוא אל העבד, מאשר שהעבד יבוא אל האדון, אלא אומר הזוהר הקדוש, שמשה רבנו היה כל כך קדוש וטהור, והקב"ה רצה להכניסו לחדריו הפנמיים, לתוך פלטין של מלך, לעומת זאת בלעם הרשע היה כל כך טמא ומלוכלך, שהקב"ה לא רצה שילכלך את חדריו הפנמיים, לכן היה צריך ללכת אליו, ובזה אין חשש שהרי נאמר "ומלכותו בכל משלה" ומסביר רבנו האר"י זלה"ה- אפילו בקלי'.

כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו

כתוב בויקרא רבה פרשה א' אות טו'- "ויקרא אל משה וידבר ה'"- מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו, שהרי משה רבנו אחרי כל המעלות העצומות שזכה אליהם, לא העיז להכנס לפני ולפנים עד שהקב"ה קרא לו.

ובטעם הדבר מדוע כל תלמיד חכם שאין בו דעת הוא יותר גרוע מנבילה, מסבירים- שהרי נבילה יוצא ממנה ריח רע, וכל אדם יודע שהוא צריך להתרחק ממנה, אבל תלמיד חכם שאין בו דעת, אנשים לא מבחינים בזה שאין לו דעת ולא יודעים שצריך להתרחק ממנו.

ועוד נבילה היא מסריחה רק בד' אמות, לעומת זאת ת"ח שאין בו דעת, דעותיו הכוזבות יכולות להגיע גם למרחקים ע"י דברים שכותב, או שיעורים שמוסר וכו'.. לכן אדם צריך לעשות בדיקה היטב לאיזה תלמיד חכם להתחבר, וממי לקבל תורה וכו'.

ללמוד רק תורה !

מעשה היה עם ה"נודע ביהודה", שבזמנו היה 'משכיל' אחד, שטען שכולם צריכים ללמוד פיזיקה ומדע ושפות שונות וכו' וכו'.. ועוד הביא ראיה מחז"ל- כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו, וכששמע זאת ה'נודע ביהודה', אמר שוודאי שאין זו כוונת חז"ל אלא אדם צריך ללמוד רק כמה שיותר תורה, וע"י התורה הקדושה הוא יזכה לכל החכמות שבעולם, ומה שאמרו חז"ל כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו, 'דעת' הכוונה ליראת שמים, שכל תלמיד חכם שאין בו יראת שמים נבילה טובה הימנו.

ע"י היסורים אפשר לדעת הכין צריך לתקן

"דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"- מסביר מרן ה"בן איש חי" על פי הפסוק בתהילים- "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", שואל הרב, אם הקב"ה משלם לאיש כמעשהו אז היכן החסד?

ומתרץ שהרי ידוע שכל התרי"ג מצוות מכוונים כנגד תרי"ג אבריו של האדם, וכשאדם חוטא או מחסר מצווה, אותו אבר שמכוון כנגד החטא שחטא או המצווה שחיסר, נפגם, וזהו החסד הגדול של הקב"ה שהוא מראה לאדם היכן פגם, ע"י שמייסרו באחד מאבריו, כדי שידע האדם היכן הוא צריך לתקן.

מהיכן באו הכאבים בכתף

וכך היה מעשה עם רבנו האר"י זלה"ה [שער המצוות פרשת עקב], שפעם בא אליו אדם אחד עם כאבים מאוד חזקים בכתפו, ואמר לו הרב, שכאבים אלו באו עליו עבור שהפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון בקריאת פרק משניות, ועבר על מה שאמרו חז"ל- [ברכות מב.'] "תכף לנטילה ברכה" וע"י כך אותיות 'תכף' נהפכו ל'כתף' ולכן הוא מיוסר בכתפו, ואם רצונו לעסוק בתורה, יעסוק בתורה קודם שיעשה מים אחרונים. ודבר זה צריך זהירות רבה, לא להפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכת המזון שאם על דברי תורה אותו אדם נענש, על דברי חולין על אחת כמה וכמה.

אמר הנציב מוולאז'ין – לא ידעתי מה מקור הבעיה..

ועוד מסופר על הנציב מוולאז'ין, שכל פעם שהיה נופל למשכב, לא רצה להזמין רופאים, אלא התמודד לבד עד שחלף החולי, ופעם אחת נפל למשכב למשך הרבה זמן, עד שבאו אליו בניו ואמרו לו- אבא, עד מתי תתייסר כל כך, אולי נזמין אליך רופא שיטפל בך, הסכים הרב ואמר שיקראו לרופא, הגיע הרופא, בדק אותו, ואמר לו שיש לו בעיה בכך וכך ונתן לו תרופה לזה, ולאחר שהלך הרופא, לקח הרב את התרופות וזרק אותם לאשפה, שאלו בניו, אבא מדוע זרקת את התרופות? הרי בשביל כך הבאנו את הרופא! אמר להם הרב, שכל פעם שנופל למשכב, לפי אותו מקום שכואב לו יודע במה פגם ועל מה הוא צריך לחזור בתשובה ובדרך זו הוא רגיל להתרפאות, אבל הפעם לא ידע היכן הבעיה, ומהיכן מקור החולי, ולאחר שהרופא גילה לו היכן מקור הבעיה, שוב אינו צריך לתרופותיו, אלא יודע מעצמו כיצד להתרפאות, ע"י שיודע על מה לחזור בתשובה והיכן צריך לתקן.

וזהו מה שכותב מרן "בן איש חי"- "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"- שהחסד הוא שהקב"ה מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה, ומראה לו היכן פגם והיכן הוא צריך לתקן.

וזה נרמז בפסוק- "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", פרוש, 'אדם' אותו האדם שחטא, 'כי יקריב'- יקריב לליבו לדעת ולהבין, 'מכם'- ר"ת מידה כנגד מידה שיבחין ויתבונן על פי מה שבא עליו היכן בדיוק פגם ויעשה תשובה, ולאחר מכן- 'קרבן לה''- שיזכה להתקרב אל ה'.

מה יעשה אדם ויתכפר לו

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כתוב בירושלמי, ומובא בילקוט שמעוני רמז שנח'-

שאלו את החכמה מה יעשה אדם ויתכפר לו? אמרה החכמה – "חטאים תרדף רעה", שאלו את הנבואה מה יעשה אדם ויתכפר לו? אמרה הנבואה- "הנפש החוטאת היא תמות, שאלו את התורה מה יעשה אדם ויתכפר לו? אמרה התורה- יביא קרבן ויתכפר לו, שאלו את הקב"ה מה יעשה אדם ויתכפר לו, אמר הקב"ה- יעשה תשובה ויתכפר לו.

ועל פי זה מסבירים את הפסוק "על פי שניים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד", 'על פי שניים עדים'- אלו החכמה והנבואה, 'או שלשה עדים'- זו היא התורה בזמן שאין בית המקדש קיים, שלא יכול להביא קרבן, 'יומת המת'- אותו אדם שחטא.

'לא ימות על פי עד אחד'- זה הקב"ה ישתבח שמו שאמר יעשה תשובה ויתכפר לו.

יש שואלים הרי הקב"ה והתורה הקדושה זהו דבר אחד, התורה היא גילוי רצונו יתברך אז כיצד התורה אומרת דבר אחד והקב"ה אומר דבר אחר, לכאורה היו צריכים לומר את אותו הדבר?

ומתרצים, שבאמת התורה והקב"ה אומרים את אותו הדבר, רק הקב"ה בא לפרש ולהסביר את מה שכתב בתורה, שהרי שהתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר, אדם יכול לחשוב שאם הוא חטא, אז יביא קרבן ודיו, ואינו צריך לעשות תשובה, אבל וודאי שאין זו כוונת התורה, אלא צריך גם תשובה וגם קרבן, ולזה בא הקב"ה ואמר שיעשה תשובה פרוש- בתוספת לקרבן, יעשה תשובה ויתכפר לו.

"אדם ובהמה תושיע ה'"

ועוד יש אומרים דבר נפלא- החכמה והנבואה חסים על הבהמה ולא חסים על האדם, כמ"ש לעיל על העונש שצריך לבוא על החוטא, לעומת זאת התורה הקדושה, חסה על האדם ולא חסה על הבהמה, שהרי אמרה יביא קרבן ויתכפר, אבל הקב"ה חס גם על האדם וגם על הבהמה, שהרי הקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו ועל זה נאמר- "אדם ובהמה תושיע ה'". [אע"ג שלעיל אמרנו שדברי הקב"ה באו בתוספת לדברי התורה, עם כל זה שבעים פנים לתורה, וכאן נדרש בדרך אחרת]

 

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה, ס"ט.

 

  

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון