פרשת ויקהל פקודי

בסיעתא דשמיא

משיעוריו של מורנו ורבנו הרב שקד בוהדנה הי"ו שליט"א

פרשת ויקהל

קרון והארת פנים

ראשית יש לקשר בין הפרשה הקודמת לפרשה זו.

בסוף הפרשה הקודמת בפרק לד' פסוק לה' כתוב- "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה וגו'", מדובר בפסוק זה על עניין של קרון פנים.

לעומת זאת בפרשה שלנו בתחילת הפרשה מדובר בעניין שבת קודש, וידוע שהקב"ה בירך את יום השבת בקרון ובמאור פנים, [כדאיתא בבראשית רבה פרשה יא' אות ב' ע"ש] שבשבת קודש האדם מקבל תוספת נשמה, והפנים של האדם ביום שבת אינם אותן הפנים של ימות החול, שביום שבת האדם זוכה לפנים מאירות וזוכה לקרון פנים.

פנים חדשות

כותב הרבי מגור דבר נפלא- שהרי ידוע שלחתן וכלה יש שבעה ימים לאחר החופה, שמברכים בהם שבע ברכות, ובשביל שיוכלו לברך שבע ברכות צריך שני תנאים- א. שיהיו עשרה אנשים, ב. שיהיו פנים חדשות, דהיינו שני אנשים שלא היו בחתונה ובשבע ברכות עד עתה. ויש עוד דבר שכותב מרן השלחן ערוך שהסעודה תהיה בבית החתן והכלה, אבל דבר זה אינו מוסכם בראשונים, ויש פוסקים דסברי שהיום בזמנינו אפשר לברך גם לא בבית החתן והכלה, [עיין "ברכת ה'" ח"ד פ"ה הלכה ג' דס"ל שדין זה הוא לכו"ע] אולם מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל פסק כפשט דעת מרן השו"ע, על כל פנים מה שמוסכם לכו"ע זה השני תנאים הנ"ל דהיינו- עשרה אנשים ופנים חדשות.

התוספות כותבים בכתובות דף ח': שביום שבת, לא צריך פנים חדשות, דהיינו אפילו אנשים שכבר השתתפו בסעודות של החתן והכלה, יכולים להשלים לעשרה ביום שבת קודש, והטעם לפי הפשט הוא משום שהרי למה צריך בכלל פנים חדשות, מפני שמרבים בסעודה לכבודם, וביום שבת קודש, בלאו הכי מרבים בסעודה לכבוד שבת, לכן לא צריך פנים חדשות בשבת.

אבל הרבי מגור הסביר זאת כך- ביום שבת קודש, הפנים של האדם משתנות, האדם זוכה להארת ומאור פנים בשבת מה שאין לו בימות החול, ולכן ביום שבת לא צריך פנים חדשות מפני שכולם נחשבים לפנים חדשות!

רבנו חיים "הארוך"

מסופר על בעל "סידורו של שבת" שהיה נקרא רבנו חיים הארוך, [והוא הרה"ק רבינו חיים מטשרנוביל זלה"ה בעל ספר "באר מים חיים" על החומש ומועדים]  ונקרא כך משום שבכל ערב שבת כאשר היה הולך למקווה, היתה מתווספת קומתו, באורך של עוד ראש, ולכן נקרא בכינוי 'הארוך', ושאלו את אחד ממקורביו, אם זה נכון שבכל ערב שבת הוא היה גובה בתוספת של ראש, והשיב להם, שאינו יודע אם הוא היה גובה בעוד ראש, מפני שלא מדד זאת, אבל מה שבטוח שביום שבת הוא היה יותר גבוה מימות החול.

ומספרים, שפעם אחת לבש את בגדי השבת שלו ביום חול, לכבוד ברית מילה, וראו שהבגדים היו גדולים עליו, והיו נגררים מאחוריו, שביום שבת היה הרב גודל במידתו, עד כדי כך שהבגדים שהיה לובש בשבת, ביום חול היו גדולים עליו.

ומסופר עוד שפעם בא להתארח באיזה אכסניה ורצה לעשות שם שבת, ובערב שבת נכנס לאכסניה, וקיבלו בעל האכסניה, והושיבו במקומו שיניח שם את חפציו, ולאחר מכן הלך הרב למקווה, ומשם הלך למנחה וקבלת שבת וערבית, וכשחזר לאכסניה, אמר לו בעל האכסניה שאינו יכול להיכנס מפני שמקום זה תפוס, שהרב הניח כאן חפציו והלך להתפלל, אמר לו הרב אני הוא! ולא האמינו בעל באכסניה, שאמר הרי ראיתי אדם אחר לפני כן, עד ששכנעו הרב ונתן לו סימנים שזה הוא, והכניסו בעל האכסניה, והיה זה לפלא גדול..

אין אלו אותו הפנים שראיתי ביום חול..

שמעתי מיהודי יקר מעשה בזמנינו על הרב שלמה וולבה זצ"ל, בעל ה"עלי שור" שפעם אחת, הזמין הרב את אחד מהעסקנים לשבת בישיבה, והנה הגיעה שבת, ואותו עסקן הגיע לישיבה, והתפלל ערבית, שחרית, מוסף, ולא ראה את הרב, ושאל את אחד התלמידים שהיה שם אם ראה את הרב, שהרי הזמינו לפני כן והנה לא בא, ואמר לו התלמיד- הנה הרב! הוא יושב במקום פלוני! וכי אינך רואהו? נדהם העסקן למראה עיניו, שהנה פנים חדשות באו לכאן, שכשדיבר עם הרב ביום חול היו לו פנים שונות ממה שרואה עכשיו, עד כדי כך שלא הכיר את הרב.

וזהו עניין הסמיכות בין הפרשה הקודמת לפרשה שלנו, עניין הקרון פנים, וז"ל בעל הטורים- "כתיב לעיל כי קרן עוד פניו וסמך לו פ' שבת לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר הימים."

פרשת ויקהל - פרשת התשובה

פרשה זו אפשר לקרוא לה פרשת התשובה, שהרי בפרשה הקודמת היה את חטא העגל, ואת עניין הריגת חור, שזהו היה חטא יותר גרוע מחטא העגל כפי שיבואר להלן, ולאחר כל זאת ועוד, עם ישראל חזרו בתשובה שלימה לפני הקב"ה, ויש כמה וכמה הקבלות ועניינים בפרשה המעידים על כך שעם ישראל עשו תשובה שלימה, והקב"ה מחל להם-

א. כתוב בתחילה הפרשה- "ויקהל משה וגו'", אומר רש"י- "למחרת יום הכיפורים", דהיינו שפרשת ויקהל היתה למחרת יום הכיפורים, שעם ישראל חזרו בתשובה שלימה, וביום הכיפורים נסלח להם עוונם עד שהקב"ה אמר למשה רבינו "סלחתי דבריך", ולאחר מכן נאמרה פרשת ויקהל.

"אור החיים" הקדוש מסביר למה נאמר "ויקהל משה", מדוע היה צריך להקהילם- מפני שבסוף הפרשה הקודמת [פרק לד' פסוק ל'] כתוב- "וירא אהרן וכל בני ישראל את פני משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו", דהיינו עם ישראל ראו את קרון פניו של משה רבינו עד שפחדו להתקרב אליו, ולכן משה רבינו היה צריך להקהילם, וזהו שנאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"

ב. כתוב בפרשה הקודמת [פרק לב' פסוק א']- "ויקהל העם על אהרן ויאמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו וגו'", כנגד 'ויקהל' העם על אהרן, נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", שהמילה 'ויקהל' נאמרה גם בחטא העגל, וגם בפרשה שלנו רק בניקוד שונה, שם בקלקול, וכאן בתיקון.

ג. כנגד מה שאמרו עם ישראל בפרשה הקודמת [פרק לב' פסוק ד'] "אלה אלהיך ישראל", נאמר בתחילת הפרשה שלנו "אלה הדברים אשר צוה ה' וגו'"

תיקון חטא העגל ע"י שמירת שבת

ד. בתחילת הפרשה משה רבנו מצווה את עם ישראל על שמירת שבת, וכתוב בגמרא בשבת קיח': "אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע''ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו"

ואומר הרמב"ם בהלכות עבודה זרה בפרק א'- שבדור אנוש עבדו עבודה זרה בשיתוף, דהיינו שידעו שיש בורא לעולם, רק חשבו שהבורא מסר את ההנהגה ביד כוחות הטבע, ולכן עבדו לשמש או לירח וכו', בתור אמצעיי בלבד להגיע לקב"ה, אדם שחושב שאין בורא לעולם כלל, הרי הוא ממש נבער מדעת כבהמה, ויותר גרוע מאנשי דור אנוש שהם ידעו שיש בורא לעולם רק טעו בזה שחשבו שהבורא מסר את ההנהגה ביד כל מיני כוחות, על כל פנים, גם בחטא העגל, אין עם ישראל טעה לחשוב שהעגל הוא זה שברא את העולם, שדבר זה לא יעלה על הדעת כלל, וכל שכן שמדברים כאן על דור דעה, אלא עם ישראל עשה את העגל בתור אמצעיי להגיע על ידו לקב"ה, דהיינו עבודה זרה בשיתוף, וזהו ממש מרומז בפסוקים- "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו"- 'ילכו' לשון רבים, וכן- "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"- 'העלוך' לשון רבים, שיחסו כח לעגל ביחד עם הקב"ה, וזו היתה ממש הטעות והעבודה זרה של דור אנוש, וזו טעות גמורה לחלוטין, שצריך לדעת שהמציאות היחידה שיש בעולם זה אך ורק ה' יתברך, ואין שום כוח אחר מלבד כוחו יתברך, וכותב ה"נפש החיים" בשער ג' פרק יב', שכמה שאדם יותר יאמין בדבר זה, שהכוח היחידי שיש בבריאה זה אך ורק ה' יתברך, ואין שום כוח אחר מלבד כוחו יתברך, ככה יתבטלו מעליו כל הדינים וכל כוחות הטבע שלא יוכלו לשלוט בו כלל, ומסופר על הרבה צדיקים שהיו במצבים מאוד קשים כמו בשואה וכו', והשתמשו בדבר זה שכותב ה"נפש החיים" וזכו לניסים ונפלאות למעלה מכוחות הטבע הפלא ופלא.

ולכן מתחילה הפרשה שלנו בעניין של שמירת שבת, כמ"ש בגמרא לעיל, "שומר שבת כדת מחללו" כל השומר שבת, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, וכאן שעם ישראל עבדו עבודה זרה בחטא העגל כמו דור אנוש, חזרו בתשובה שלימה ושמרו שבת, ונסלח לכל עדת ישראל.

לט' אבות מלאכות – ארבעים חסר אחת

ה. ועוד בעניין השבת, הגמרא בשבת צז' לומדת מהפסוק הראשון בפרשה את הלט' אבות מלאכות כך- "אלה הדברים" אומרת הגמרא- 'אלה' בגי' 36, 'דברים'- מיעוט רבים שניים, הרי 38, 'ה'דברים, ה' הידיעה מוסיפה עוד אחד הרי 39- לט' אבות מלאכות.

ונרמזו לט' אבות מלאכות בעוד דרך נפלאה, הגמרא בשבת עג:' אומרת- "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" שואלים למה התנא שנה "ארבעים חסר אחת", שהיה אומר- לט' אבות מלאכות, ומסבירים שהרי בתחילת הפרשה יש ג' פסוקים שמדברים בעניין שבת קודש, ואם נספור את מספר התיבות שיש בג' הפסוקים הנ"ל נגיע לארבעים תיבות, המילה האחרונה שיש בג' הפסוקים הנ"ל היא- "השבת", ולכן התנא שנה אבות מלאכות ארבעים, חסר אחת- שבג' הפסוקים הנ"ל יש ארבעים תיבות, שלט' מהם רומזות ללט' אבות מלאכות, והמילה האחרונה שהיא "השבת"- רוצה לומר שהם לט' אבות מלאכות של "השבת"!

וכל זה מראה לנו בעניין הנ"ל של תיקון עוון חטא העגל שעם ישראל זכו על ידי שמירת השבת וכנ"ל מהגמרא שהתיקון של עבודה זרה זהו על ידי שמירת שבת קודש.

ו. נאמר "ויקהל משה את כל עדת ישראל", וזאת כדי לתקן את החילוק והפירוד שהיה בין עם ישראל בחטא העגל, וכמו שאמר משה רבינו לשבט לוי- "הירגו איש את אחיו ואיש את רעהו וגו'" ומתו מעם ישראל שלשת אלפים איש, לכן כנגד הפירוד שהיה בחטא העגל נאמר "ויקהל משה" שהיה צריך להקהיל את כל עם ישראל ביחד כאיש אחד בלב אחד.

ז. כנגד מה שעם ישראל הביאו זהב בשביל עשיית העגל וכמ"ש [פרק לב' פסוק ג'] ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כנגד זה הביאו עם ישראל זהב לצורך בניית המשכן וכמ"ש [פרק לה' פסוק ה'] "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת".

"וצדקתו עומדת לעד"

שואלים המפרשים, מדוע בחטא העגל נאמר- "ויתפרקו כל העם", וכאן במלאכת המשכן נאמר רק כל נדיב ליבו?

ומסבירים כך, בענייני עולם הזה אדם קל לו להוציא כסף על כל מיני מותרות וכל מיני דברים של מה בכך, אבל בעניינים של צדקה, בתרומות ללומדי תורה ודברים שבקדושה, לא כל כך קל לאנשים לתרום ולכן במלאכת המשכן נאמר רק כל נדיב לבו, וכל זאת מפני שהיצר הרע לא מפריע לאדם להוציא כסף עבור דברים של עולם הזה, אדרבא היצר הרע מסייע לאדם בכך, אבל בענייני קודש היצר הרע משקיע שם את כוחו לנסות לשכנע את האדם שלא יוציא מכספו, והתפקיד של האדם לא לשמוע ליצר הרע, אלא אדרבא כמה שיותר לתרום ולעזור לעמלי תורה ודברים שבקדושה "וצדקתו עומדת לעד".

ח. בפסוק כב' כתוב- "וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" ובפסוק כד' כתוב "כל מרים תרומת כסף ונחושת וגו'" שואלים המפרשים למה לגבי הזהב כתוב "אשר הניף" ולגבי הכסף ונחושת כתוב "כל מרים", ומסבירים שהרי קרבן שהיה בא לצורך כפרה היו מניפים אותו, ומה שלא היה לצורך כפרה לא הניפו אלא רק הרימו, ולכן הזהב שבא לכפר על עוון העגל היה צריך להניף אותו, ולכן נאמר "אשר הניף" לגבי הזהב, אבל לגבי הכסף ונחושת זה לא בא לכפרה לכן נאמר רק "כל מרים".

"מקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"

ט. בפסוק כב' כתוב- "ויבואו האנשים על הנשים" ומסביר רש"י 'על' פירוש 'עם', דהיינו ויבואו האנשים עם הנשים, אבל בכל זאת נשאלת השאלה אם כך שיהיה כתוב 'עם', מדוע בכל זאת כתוב 'על'?

מבאר זאת הרה"ק בעל חידושי הרי"ם, שהרי אמרו חז"ל בברכות לד:' - "מקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" וכאן הרי הנשים היו צדיקות גמורות, שהנשים לא חטאו בחטא העגל, הגברים הם אלו שחטאו, ועכשיו שהגברים עשו תשובה, הרי הם בעלי תשובה ומעלתם למעלה מהנשים שהיו צדיקות גמורות, לכן נאמר "ויבואו האנשים על הנשים" שהגברים עלו במעלה מעל הנשים, ויש להדגיש כמובן שאסור לאדם לחטוא ואח"כ לחזור בתשובה בשביל לזכות למעלה של 'בעלי תשובה', שהרי אמרו חז"ל כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לחזור בתשובה, ואומר רבנו האר"י זצוקלל"ה, שאדם שנכנס בדעת לתוך הקלי', עלול להשאר שם רח"ל, לכן זהו רק מצב של דיעבד, שאם אדם נפל אז "שבע יפול צדיק וקם", יקום ויעלה וישוב אל ה'.

"ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו'"- תיקון להריגת חור

י. בפרשת "כי תשא" מסופר הרבה על העניין של חטא העגל, אבל צריך לדעת שהיה חטא יותר חמור מחטא העגל, שהתורה הקדושה התביישה לכתוב זאת, שלא יהיה זיכרון לדורות, והוא העניין של הריגת חור, שהרי כאשר רצו לעשות את העגל קם חור ומחה בהם! כיוון שראו כך שחור רוצה למנוע מהם לעשות את העגל, קמו והרגו אותו, וצריך לדעת על מי מדובר, חור היה בנה של מרים הנביאה וכלב בן יפונה, והיה הנכד של יוכבד והרי מרים ויוכבד היו המילדות במצרים והצילו את התינוקות של עם ישראל, ואותם תינוקות שהצילו, קמו והרגו את הבן והנכד שלהן, ואפילו אם נאמר שהיו אלו הערב רב, מכל מקום מעצם כך שעם ישראל לא מנע מהם מלרצוח את חור העוון חמור מאוד, ובסוף פרשת בשלח במלחמת עמלק, מי שאחז למשה רבינו בידיו זה היה אהרן וחור, ובסוף פרשת משפטים כתוב- "והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם" דהיינו מי שהיה לו איזו שאלה בזמן שלא יכלו לגשת למשה מפני שעלה לשמים ארבעים יום וארבעים לילה, היה ניגש לאהרן וחור, משה אהרן וחור הם היו שלשת גדולי הדור, וכשקם חור ומחה בעם ישראל על דבר העגל קמו ורצחו אותו, והיה זה חטא יותר גרוע מהעגל, בחטא העגל היה עוד אפשר לדון לכף זכות שהרי בא שטן וערבב את העולם כמ"ש בגמרא בשבת פט.' וכו', אבל ברצח של חור היה קשה מאוד לדון לכף זכות.

אבל גם על זה עם ישראל חזר בתשובה שלימה, והקב"ה מחל להם על כך, ולומדים זאת מהכתוב בפרק לה' פסוק ל'- "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" דהיינו מי שנבחר להיות ממונה על מלאכת המשכן בעניין העיצוב והתכנון וכו' זה היה הנכד של חור, והריי קימא לן שאין קטיגור נעשה סניגור, אם כן איך נבחר הנכד של חור, הרי היה חשש שזה יהיה קטרוג על עם ישראל ויהיה ח"ו למזכרת עוון, אלא על כרחך הקב"ה מחל להם על כך מחילה גמורה, והיה אפשר לבנות את המשכן, ושהקב"ה ישרה שכינתו בתוכו.

"הביאו בני ישראל נדבה לה'"

בפרק לה' פסוק כט' כתוב כך- "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, הביאו בני ישראל נדבה ל-ה'" שואלים המפרשים, לאו רישא סיפא, ולאו סיפא רישא, הרי בתחילת הפסוק כתוב 'כל איש ואשה', מדוע בסוף כתוב הביאו בני ישראל? צריך להיות כתוב 'הביאו', שהכוונה לאיש ואשה שהביאו, מהו 'הביאו בני ישראל'?

ויש בזה כמה תרוצים-

א. יש אנשים שמתחייבים לתת צדקה, קונים עליות לספר תורה, אומרים בפיהם שיתרמו לזה ולזה וכו', אבל לא כל אחד באמת מביא מה שהתחייב, ופתאום מוצאים תרוצים ופטרונות למה לא חייב ולא בדיוק וכו'.. אבל עם ישראל שהתחייבו להביא תרומה למלאכת המשכן, לא רק התחייבו אלא גם הביאו בפועל, וזהו שכתוב 'הביאו בני ישראל תרומה לה''- שכל עם ישראל הביאו מה שהתחייבו.

"ויצא העגל הזה" - ע"י כשפים

ב. אומר הזוהר הקדוש- בכה רבי שמעון ואמר ווי אהרן כהנא חסידא קדישא, איך טעית בחטא העגל ולקחת מהידיים של הערב רב, פרוש אומר הזוהר שהערב רב עשו כשפים בשביל שיצא העגל, שהרי אהרן הכהן לא עשה את העגל אלא רק השליך לאש את הזהב שנתנו לו ויצא העגל וכמ"ש בפרק לב' פסוק כד' "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" ואומר רש"י- "ולא ידעתי שיצא העגל הזה", ואומר הזוהר שלכשפים יש כח מתי שמעבירים מיד ליד, וזה היה הטעות של אהרן, שהיה צריך לומר להם להניח את הזהב על הקרקע ורק אז היה לוקח את הזהב, ועי"ז לא היו שולטים הכשפים ולא היה יוצא העגל, ע"י שאהרן לקח מהידיים שלהם זה מה שנתן כח לכשפים לפעול את פעולתם וליצור את העגל, על זה בכה רבי שמעון בר יוחאי.

כאן במלאכת המשכן משה רבנו צווה להביא תרומה, וקמו הערב רב וגם רצו לתרום, ומזה עם ישראל פחדו, שלא יהיה להם אחיזה חלילה במלאכת המשכן, ולכן כל מה שרצו לתרום הערב רב, עם ישראל הביאו במקומם, כדי שלא יצטרכו את תרומתם, וזה מה שכתוב- "כל איש ואשה אשר נדב לבם וגו'" הכוונה לערב רב, "הביאו בני ישראל"- כנגד מה שרצו לתרום הערב רב, הביאו בני ישראל שלא יהיה לערב רב אחיזה בקודש.

חינוך הילדים

ג. ההורים שזוכים ומקיימים מצוות ומעשים טובים, צריכים להביא את ילדיהם עימהם כדי שיתחנכו וילמדו איך לעבוד את ה' יתברך, וזהו שכתוב "כל איש ואשה אשר נדב לבם וגו'" הכוונה להורים שבאים לקיים מצוות, "הביאו בני ישראל"- שהביאו את הילדים עימם כדי שילמדו ויתחנכו לעבודת ה' !

ע"י מצוות הצדקה זכו ל"הביאו בני ישראל תרומה לה'"

ד. היה מעשה עם המהרש"א באוסטריה, שהיה צריך לבנות ישיבה, אבל לא היה תקציב, לכן התארגנו הגבאים וראשי הקהל לכנס את כולם בשביל מכירת יציקת אבן הפינה שע"י כך יאספו כסף לישיבה, פרסמו בעיר שביום פלוני במקום פלוני מתקבצים למעמד יציקת אבן הפינה, הגיע היום, התקבצו כולם, ניגש יהודי אחד לגבאי שהיה צריך להכריז על המכירה ואמר לו- כל סכום שיגידו תעלה ב- 100 ₪ לדוגמא, אמר לו הגבאי, שיש כאן עשירים גדולים שיציעו המון כסף ואיך תוכל לשלם יותר מהם, השיב לו אותו יהודי שלא ידאג הוא ישלם הכל, רק מתי שהוא יזכה, שלא יגיד את שמו, אלא שיקרא למהרש"א ויכבד אותו ביציקת אבן הפינה, וכך היה, הגבאי הכריז ליציקת אבן הפינה, קם אחד ואמר סכום פלוני, אמר הגבאי את אותו הסכום ועוד מאה, קם עוד אחד ואמר סכום פלוני ואמר הגבאי עוד מאה וכו' וכו', עד שהגיעו לסכום מאוד גבוה, ואמר הגבאי אותו הסכום ועוד מאה וזכה אותו יהודי, אמר הגבאי- המהרש"א מכובד ביציקת אבן הפינה, הגיעה המהרש"א ושאל את הגבאי מי הוא האיש שזכה? השיבו הגבאי שאותו יהודי חפץ בעילום שמו, אמר המהרש"א בסדר גמור, רק אם תוכל תאמר לו שיבוא אלי הביתה כי אני רוצה להודות לו על כך, השיב הגבאי שיעשה זאת, ולאחר שיצק המהרש"א את אבן הפינה, וחזרו כולם לביתם, בשעה מאוחרת מאוד בלילה שמע המהרש"א דפיקות על פתח ביתו, ופתח את הדלת וראה איזה יהודי, אמר לו אותו יהודי שהוא זה שזכה במעמד יציקת אבן הפינה, אמר לו המהרש"א, מניין יהיה לך לשלם כל זאת, אני מכיר אותך ויודע את יכולותיך, השיבו היהודי שהנה זה זמן ארוך, שנים מרובות הוא נשוי למעלה מחמש עשרה שנים, ולא זכה לילדים, ויש לו הרבה חסכונות שחסך בחיים, ואמר שרוצה לתרום את הכסף לצורך בניית ישיבה, ויהיה לו זה זכות גדולה במקום ילדים "ועשיתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ובנות", הודה לו המהרש"א על כך מאוד, ובירכו לשנה הבאה לבן זכר, שילמד בישיבה הזאת שתרם לבנייתה, וכדבריו של המהרש"א כן היה ולשנה הבאה נולד להם בן, ולאחר שגדל זכה להיכנס לישיבה הנ"ל ולגדול בתורה וביראה.

וזהו נרמז בפסוק הנ"ל- "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם" כל מי שתרם לעבודת הקודש זכה ל"הביאו בני ישראל נדבה לה'" שזכו להביא בני ישראל, להביא ילדים לעולם שהם יהיו נדבה לה'.

 

 

 

 

 

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון