פרשת ויגש

בס"ד

"ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" (מה,א).

הנה על פי הפשט רש"י ז"ל פירש ש"להתאפק" פירושו לסבול ומשמעות הפס' היא שלא היה יכול לסבול, שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישים בהוודעו להם, וכן פירש האבן-עזרא "להתאפק" – לסבול ע"ש. והדבר שלעצמו פלא, שהרי יוסף הכניס עצמו לסכנה עצומה בכך, כפי שכותב בילקו"ש (בראשית מה אות קדדנא), "שאילו בעט בו אחד מהן היה מת" וכן הוא במדרש (תנחומא ויגש ה') לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו" ע"ש. ולא רק שסיכן עצמו אלא סיכן את התגשמות החלומות שהיו מראה נבואי כדאיתא בזוה"ק (ח"א דף קפג), שכל הדורות העתידיים תלויים בכך, שכן הם התגשמות ברכת יצחק ליעקב, כפי שהארכנו בזה במקום אחר ע"פ ספר "חקרי לב" שהסביר הדברים בעומק נפלא. אלא, שצריך לומר שהכל נכון, אולם לא על חשבון ביוש הזולת. וכבר נאמר "נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נט.) ושלשה יורדין לגיהנם ואינם עולים ואחד מהם המלבין פני חברו ברבים (בבא מציעא נח) ולגבי קיום החלומות וכל הדורות העתידיים (שכן נקל לשער בדעתנו שאלמלי האחים היו הורגים את יוסף כל ההיסטוריה הייתה משתנה...) יש מנהיג לבירה והוא הטוב בעיניו יעשה, וברגע שהדברים מגיעים להלבנת פנים ידינו כבולות, ואין המטרה מקדשת את האמצעים! וכמקובלנו מרבי חיים מבריסק זצ"ל, שאפילו אם ירד מלאך משמים ויאמר שנמסור לו נפש אחת מישראל וע"י כך נקבל פני משיח צדקנו, שכה מצפים אליו כל הדורות, נהיה חייבים לסרב ולא למסור נפש אחת מישראל....

והמעיין בהמשך הפסוקים יווכח שגם לאחר שנתודע יוסף לאחיו, הקפיד מאד שלא יוודעו הדברים ויגיע אליהם בושה, שכן אע"פ שלא עמד איש איתו בהוודעו לאחים, מאחר וחשש "לאזנים לכותל" ולא אמר בקול אלא..."אני יוסף העוד אבי חי"...(מד ג), שאין לשמוע מכך גנות האחים שמכרוהו, ורק לאחר מכן אומר יוסף אל אחיו "גשו נא אלי" ולחש אליהם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" עיין ספורנו ואור-החיים הק'. ועוד, שכן פירוש פשט הפס'. ולא עוד, אלא שהמשיך לפייסם ולהרגיעם.

וראיתי מעשה פלא המובא בספר "איש צדיק היה" אודות רבי אריה לוין זצ"ל, שפעם אחת הוזמן הרב לבית-משפט, בתביעה לפרוע שטר שהוא חתום עליו כערב, הרב לא הצליח להזכר שחתם אי פעם על שטר כזה, וכדי לברר את הענין עד תומו הופיע לבית-המשפט במועד הנקוב. הצצה אחת בשטר הנקוב הספיקה לו כדי לדעת בבטחון שחתימתו זויפה, אך הנה נראה מולו בעל החוב, שהשפיל את עיניו מרוב בושה על מעשה הזיוף. רבי אריה החליט שלא לבישו, משום כך אשר לבית המשפט כי זוהי אכן חתימה שלו. בקשה אחת ביקש, שיאפשרו לו לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים. בקשתו התקבלה, ובמשך שנים אחדות שילם הרב מכספו בכל חודש עשרים ושמונה לירות על שטר שמעודו לא חתם עליו ובלבד שלא להלבין פני חברו ברבים! והנה הרשב"ם פירש ולא יכול יוסף להתאפק. עוד, כי עד עתה היה עושה כל מעשיו על ידי שהיה מתאפק בליבו וכו' ע"ש.

וצריך להבין מפני מה היה עליו להתאפק מעיקרא? וראיתי בשם ה"שפת אמת" ביאור נפלא שהרי יוסף הצדיק ראה שיתכפר לשבטים ענין המכירה לגמרי ע"י צערם עתה וע"י מסירות נפשם לבנימין, והנה, מעט לפני שנסתיימה הכפרה, כשראה בסבלם ובצערם של אחיו, לא יכל להתאפק עוד, והתודע אל אחיו. ואותו מעט שלא התכפר נותר חובה לדורות שעם ישראל נאלץ לפרוע ע"י עשרת הרוגי מלכות, חורבן שני מקדשות ובגלות ופורעניות לדורות, שאין פורענות באה שלא מעורב עמה מחטא מכירת יוסף. ומעתה צא ולמד מה גדולה ונוראה מעלתם של השבטים. הרי לשבטים עצמם, כדי לכפר על עוון מכירת יוסף די בצער ובסבל שהיו מנת חלקם באותו שבוע במצרים, ואילו אנו כדי לכפר על

יתרת החובה המועטת שנותרה צריכים לשאת זאת עד היום ודו"ק.

ולי נראה לומר באופן אחר שיש ללמוד מכאן לימוד עצום, ומחייב שמה שיש יכולת ביד האדם לתקן את מעשיו בנקל ע"י תשובה וחרטה אמיתית, אין יכולת ביד בניו וצאצאיו אחריו לתקן אם לא בקושי רב וזמן מרובה, התבונן בדברים והבן.

יהי רצון לפני אבינו שבשמים, שנזכה לתקן מעשינו ולקיים תפקידנו

ויעודנו להרבות כבוד שמים אכי"ר.

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה ס"ט

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון