פרשת וארא

"ויאמר אלקים אל משה, ויאמר אליו אני י-ק-ו-ק" (שמות ו,ב)

ראשית נראה לי לפרש בס"ד, ע"פ הגמ' מסכת "מועד קטן" (דף כז:), המלמדת שאין להתאבל על המת יותר מכשיעור, (שלושה ימים לבכי, שבעה להספד, שלושים לגיהוץ ולתספורת), משום דאמר הקב"ה: אין אתם רחמנים יותר ממני, ע"ש. ואם כן, גם כאן שמבואר סוף פרשה קודמת, שמשה רבנו מתאונן לפני הקב"ה, שהרע לעם הזה והצל לא הצלת וכו', לכאורה נראה כמהרהר אחר מידותיו ית', (עיין רש"י פרק ו פסוק ט). לכן "וידבר א-לקים" דיבור קשה, מדת הדין, אל משה, אני י-ק-ו-ק – דהיינו מקור הרחמים המורה שם הוי"ה ב"ה, ואין אתה רחמן יותר ממני, ולכן אין לך להרהר אחר מידותי, והבן.

עוד יש להעמיק בהבנה הזו, ע"פ מה שנדקדק ברש"י ז"ל, "ויאמר אליו אני ה'... ולא לחנם שלחתיך, כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים וכו', ע"ש. ולכאורה אינו מובן, שמי חשב שהשליחות היתה בחנם? והלא לא התלונן משה, אלא על כך שהוכבד השעבוד והורע לעם. (עיין בפירוש רבי אליהו מזרחי ז"ל, על רש"י שהקשה כן), דהיינו שודאי שהשליחות היא לא בחנם, אולם כעת מדוע הרעותה לעם הזה? אלא הביאור הוא שתוקף הכבדת השעבוד לא לחנם היא, אלא נובעת ממקור הרחמים המושרש בשם ההוי"ה ב"ה, והכבדת השעבוד היא עצמה, לתכלית הקדמת הגאולה, לקיים הבטחת ה' לאבות. דהיינו שהכבדת השעבוד והגאולה, אינם שני דברים, אלא דבר אחד. כדרך אשה מעוברת, שמעת שמגיע זמן לידתה סובלת בתחילה צירי לידה, והכל נובע ממקור אחד שם הוי"ה ב"ה. והנה זה אשר דיבר ה' למשה, לא מחמת הכאב שחש משה רבנו ע"ה, עבור ישראל דהנה דבר זה מחויב לכל מנהיג אמיתי, להרגיש ולחוש בצרת הכלל והפרט ולזעוק על כך. אלא על מה שאמר "למה הרעותה לעם הזה", כאילו ח"ו הקב"ה הרע להם, וזה אינו! דכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.

וזאת האמת דעל ידי הכבדת השעבוד, נגרמה טובה גדולה לישראל, דהוקדם קץ הגאולה והישועה, כדאיתא במפרשים ובכתבי רבנו האר"י זצוקלה"ה. וכן היא השקפת היהדות והאמונה הצרופה, כמובא בנדה (דף לא.), על הפס' (ישעיהו יב, א) "...אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני", במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן, התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח וכו', ע"ש.

וראיתי להעתיק כאן מעשה פלא, על מנת להמחיש את כל הנ"ל. מובא בספר "שאל אביך ויגדך" (ח"י), שבערב פרוץ מלחמת העולם השניה, הצליחו יהודים במספר לא מבוטל, לצאת ממדינות שבהן כבר היתה ניכרת ידו של הצורר הנאצי, במיוחד מגרמניה ואוסטריה, כשהם מהגרים לאנגליה, שהתירה להם להכנס ולהתגורר בתוכה. אבל הם היו במעמד שלזרים, בלי שיקבלו תעודות של אזרחים, מאוחר יותר, לאחר שכבר פרצה המלחמה, החליטו השלטונות האנגליים לשים ידם על כל האזרחים הזרים, מתוך חשש שמא נמצאים בינהם מרגלים, היגלו אותם באוניות לאוסטרליה הרחוקה, ושם שהו עד סיום המלחמה.

סיפר ראש ישיבה מפורסם בלונדון, על מעשה הצלה מופלא, שהתרחש באחת מאוניות הפליטים הגולים הללו, שבה גם נסע אחיו. ומעשה שהיה באמצע ההפלגה בלב ים, שמע רב החובל האנגלי ידיעות קשות על הצלחות הגרמנים, ותבוסות האנגלים במלחמה. וחמתו בערה בו, ומתוך כעסו על הזרים שנמצאים באוניתו, נקט במעשה של נקמה, וזרק את מזוודותיהם לים, וכך נשארו כל הנוסעים, והיהודים בתוכם, ללא חפציהם האישיים, מה שגרם להם צער ויגון רב. והנה שלושים שנה לאחר מכן, סיפר פרופסור בהרצאה באחת אוניברסיטאות באנגליה, כי הגרמנים בלשו במעמקי הים אחר אוניות אנגליות, והיו מטביעים אותן בלב ים, אבל קרא פעם אחת, שאיזה רב חובל זרק משום מה מזוודות לים, ושלו אותם הגרמנים מתוך המים, באחת מהן מצאו מכתבים בשפה הגרמנית, על סמך זה הגיעו למסקנה, כי האוניה מסיעה אזרחים גרמניים. ולכן נמנעו מלפגוע בה, ולהטביעה. אבל הם עקבו אחרי האוניה, עד שהגיעה לאוסטרליה, ולאחר שהנוסעים ירדו שם לחוף, והאוניה יצאה לדרכה חזרה לאנגליה, פיצצו אותה והיא טבעה במצולות ים. נמצא, שנקמתו ואכזריותו של רב החובל האנגלי היא אשר הביאה את ההצלה. ומה שחשבו קודם לכן שהיא מכה קשה בשבילם, ורעה גדולה נשלחה משמים, אדרבה היה זה טובה שאין כמוה, "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". ויש עוד עובדות ומעשים נפלאים רבים בזה. ואנו נקח מכך מוסר וחיזוק לאמונה ויראת שמים טהורה, ונצפה לגילוי חסדו ית' עלינו במהרה או"א.

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה, ס"ט.

 

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון