פרשת בהעלותך

בסיעתא דשמיא

משיעוריו של מורנו ורבנו הרב שקד בוהדנה הי"ו שליט"א

פרשת בהעלתך

"בהעלתך את הנרות" – נרות חנוכה

"דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר, ח' ב')

אומר רש"י- למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה- חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות עכ"ל.

שואל הרמב"ן- מה היתה הנחמה כאן? מי הגיד לנו שהדלקת הנרות יותר חשובה מהקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן שעל זה נחה דעתו של אהרן הכהן?

ומתרץ הרמב"ן על פי מגילת סתרים שמצא לרבנו ניסים, ששם כתוב שהקב"ה ניחם את אהרן הכהן בזה שנתן לו להדליק את 'הנרות' הכוונה לנרות חנוכה, שהרי נס חנוכה היה ע"י החשמונאים שהיו כהנים, והיו מזרעו של אהרן, ומצוות הדלקת נרות חנוכה נוהגת בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאין בית המקדש קיים, מה שאין כן בקרבנות שנוהג רק בזמן שבית המקדש קיים, ולכן בזה נתיישבה דעתו של אהרן הכהן שזכות זו של נרות חנוכה מתייחסת אליו.

 

'תאירו לי כדרך שהארתי לכם'

איתא בבמדבר רבה פרשה טו' אות ה'- זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי". אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לָנוּ אַתָּה אוֹמֵר שֶׁנָּאִיר לְפָנֶיךָ, אַתָּה הוּא אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהָאוֹרָה דָּרָה אֶצְלְךָ, דִּכְתִיב "וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא". וְאַתָּה אוֹמֵר אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֱוֵי: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא שֶׁתָּאִירוּ לִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵאַרְתִּי לָכֶם, לָמָּה, לְעַלּוֹת אֶתְכֶם בִּפְנֵי הָאֻמּוֹת, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים רְאוּ הֵיאַךְ יִשְׂרָאֵל מְאִירִין לְמִי שֶׁהוּא מֵאִיר לְכָל הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְפִקֵּחַ וְסוּמָא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ פִּקֵּחַ לַסּוּמָא כְּשֶׁנִּכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת צֵא וְהַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי, אָמַר לוֹ הַסּוּמָא בְּטוֹבָתְךָ כְּשֶׁהָיִיתִי בַּדֶּרֶךְ אַתָּה הָיִיתָ מְסַמְכֵנִי עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת אַתָּה הָיִיתָ מְלַוֶּה אוֹתִי, וְעַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר הַדְלֵק לִי אֶת הַנֵּר הַזֶּה וְהָאֵר לִי. אָמַר לוֹ הַפִּקֵּחַ שֶׁלֹא תְהֵא מַחְזִיק לִי טוֹבָה שֶׁהָיִיתִי מְלַוְּךָ בַּדֶּרֶךְ, לְכָךְ אָמַרְתִּי לְךָ הָאֵר לִי. כָּךְ הַפִּקֵּחַ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ". וְהַסּוּמָא אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר "נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר". הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיגָן וּמֵאִיר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם", כֵּיוָן שֶׁעָמַד הַמִּשְׁכָּן קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ תָּאִירוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת", בִּשְׁבִיל לְעַלּוֹת לָכֶם.

מהמשל הנפלא שמביא המדרש שאומר הפיקח לסומא, "בשביל שלא תהא מחזיק לי טובה", לומדים יסוד נפלא ביותר בעניין של עשיית חסד עם הזולת.

 

שלמות ההטבה

רבינו ירוחם ממיר זצ"ל כותב מהו 'שלמות ההטבה'- העולם חושבים שהטבה שלימה לזולת זהו באופן שאדם עושה חסד ואינו רוצה לקבל על כך שום תמורה, אבל צריך לדעת שזו טעות חמורה, אדם שעושה חסד באופן כזה, אין זה נובע באמת מרצון להיטיב, אלא זה נובע ממידת הגאווה שהוא רוצה לחיות בהרגשה שכולם חייבים לו.

צריך לדעת, אדם שמקבל טובה מחבירו נוצר אצלו הרגשה של בושה ומחויבות לאותו אדם שעשה עימו טובה, וברגע שהוא יעשה טובה בחזרה לחבירו ישוב להרגיש הרגשה טובה, ותסתלק ממנו ההרגשה של מחויבות, ולכן אדם שרוצה לעשות חסד ואינו מוכן בשום אופן לקבל חזרה, זהו מחמת גאוותו שרוצה שכולם ירגישו שחייבים לו, אין זו הדרך הנכונה, הדרך הישרה שיבור לו האדם היא- שיעשה חסד לזולת באופן שגם חבירו לא יחזיק לו טובה, וזאת על ידי שיבקש ממנו שיעשה עבורו דבר מסוים, ולא מפני שהוא צריך לאותו הדבר, אלא בשביל לתת הרגשה טובה לאותו אדם שקיבל, שהנה בזה שעשה מעשה חסד חזרה, הרי החזיר טובה לאותו מיטיב, ועכשיו נפשו שקטה ורגועה, וכל שכן כאשר ה'מקבל' בא מעצמו לעשות דבר מה עבור אותו אחד שהיטיב עימו, שיקבל זאת בשני ידיים, זו היא נקראת- 'הטבה שלימה'.

 

הטבתו השלימה של הקב"ה

ובאותו עניין כותב בשו"ת הרשב"א, שיהודי צריך להרגיש כל הזמן, כמה טוב וחסד עושה עימו ה' יתברך בכל עת ורגע, אבל מאידך גיסא ע"י כך נוצרת אצל האדם הרגשה חזקה של בושה וכיצד ניתן לחיות כל הזמן בהרגשת בושה זו ובהרגשה של 'מקבל'?

לכן הקב"ה מרחמנותו הגדולה שרצה לעשות עימנו הטבה שלימה, נתן לנו תורה ומצוות כדי שעל ידי שנקיים תורה ומצוות, נחזיר טובה לקב"ה כביכול, על כל מה שעושה עימנו, וזהו העניין שלא יהיה בבחינת 'נהמא דכיסופא'.

ואומר הרשב"א שזה היה העניין עם אברהם אבינו בעקידת יצחק, שאברהם אבינו כל הזמן הרגיש כמה טובות הקב"ה עושה עימו בכל עת ורגע ממש, ולכן חיפש מה אפשר לעשות חזרה לקב"ה, וכאשר הקב"ה ציווהו להעלות את בנו על גבי המזבח, אברהם אבינו קפץ על המציאה כמוצא שלל רב שהנה סוף סוף הקב"ה מבקש ממני משהו שאעשה בעבורו כביכול, ובכך התאפשר לו להחזיר טובה לקב"ה כביבול.

וזהו גם עוד טעם לניחומו של אהרן הכהן בזה שצווה להדליק את המנורה, שהרי אהרן לא השתתף בקרבנות הנשיאים, ורצונו של אהרן היה להחזיר טובה לקב"ה כביכול על כל מה שעושה עימו, ולכן חלשה דעתו שלא יכל להקריב קרבן בחנוכת המשכן לכבודו יתברך, ולכן נתן לו הקב"ה את 'הדלקת המנורה', שיאיר לפניו כדרך שהוא יתברך מאיר להם.

 

"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח' ג')

אומר רש"י- 'ויעש כן אהרן'- להגיד שבחו של אהרן שלא שינה עכ"ל.

מסביר רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל פשט נפלא- הרי ידוע שגובהו של משה רבינו היה עשר אמות, ומשה ואהרן היו שקולים, לכן גם גובהו של אהרן היה עשר אמות. לעומת זאת גובה המנורה היה יח' טפחים, ועוד היה מדריגה לפני המנורה, שהכהן לפני שהדליק את המנורה היה חייב לעלות על המדריגה ורק אח"כ להדליק את המנורה, זהו גזירת הכתוב.

ואהרן הכהן, אע"פ שהיה פי כמה וכמה יותר גבוה מהמנורה אפילו הכי לא נמנע מלעלות תחילה על המדריגה ורק לאחר מכן להדליק את המנורה, וזהו 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה'

 

מידת הענווה

'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' מסבירים שזה היה שבח גדול על מידת הענווה של אהרן הכהן, שהרי יש כאלו שמקבלים איזה תפקיד מסוים, והנה  "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום"(בראשית לא' ב') פתאום 'פנים חדשות באו לכאן' ואדם זה מתחיל להתנהג בשררה על הציבור, ומרגיש עצמו מורם מעם, וחושב עצמו חשוב מכולם וכו', וכל זאת בגלל שקיבל תפקיד מסוים. לעומת זאת אהרן הכהן שקיבל תפקיד רם המעלה, להדליק את נרות המנורה, וכביכול להאיר למי שאמר והיה העולם כמ"ש במדרש לעיל, עם כל זאת, לא נכנס שמץ של גאווה בליבו של אהרן הכהן, אלא נשאר בענוותנותו, וזהו 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה'.

 

"והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'"

וכך גם מסבירים את הפסוק בספר מלכים ב' פרק ג' פס' טו'- "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" שהרי ידוע שעניין הקול והנגינה לאדם שזכה לכישרון זה, עלול להביאו ח"ו לידי גאווה, שעל זה נאמר בש"ע (אור"ח סימן נג') ששליח ציבור שמכוון בקולו בשביל להשמיע ולהתגאות בקולו, עליו נאמר- "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", ואם מכוון לכבוד ה' יתברך הרי זה משובח ושכרו רב ועצום.

ולכן גם המנגן שניגן לפני הנביא עלול לבוא בליבו מחשבת פיגול של גאווה שיאמר לעצמו, כמה כשרוני אני ואיזה נגינות נפלאים אני יודע לנגן עד כדי כך שהנביא מקבל נבואה בזכותי וכו', ודבר זה חמור מאוד, 'פיגול הוא לא ירצה', אלא צריך לכוון לכבוד ה' יתברך ויתעלה החונן לאדם כל טוב.

לעומת זאת ידוע שלכלי נגינה עצמו, אין שום גאווה, שהרי הוא דומם. וזה שכתוב בפסוק, 'והיה כנגן המנגן' שאם 'המנגן' יהיה כמו ה'נגן' כמו הכלי שיר, בענווה ובביטול מוחלט, אז 'ותהי עליו יד ה' השכינה הקדושה תוכל לשרות על הנביא ויקבל נבואה.

 

מראה הנבואה

בביאור המעשה עם מרים הנביאה ואהרן הכהן שדיברו על משה רבינו על אודות האשה הכושית אשר לקח, מסבירים שהיה קשה מאוד למרים ואהרן מדוע משה רבינו פרש מאשתו, הרי גם הם נביאים, ולא מצינו שיש איזה עניין לפרוש מהאשה, ובל נשכח, שמרים היא זו אשר בהיותה בת שש, הוכיחה את אביה עמרם גדול הדור, על כך שפרש מאשתו, וצדקה בתוכחתה ובזכותה נולד משה רבינו, ועתה היא רואה שאחיה הקטן חוזר לכאורה על אותה טעות, ולכן אמרו שכנראה משה רבינו טעה בנבואתו, שהרי דרך משל וחידה מראים לנביא ועל הנביא לפרש ולפתור פתרונו.

וכמו שכותב רבינו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק שביעי הלכה ג' וז"ל- הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא. כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן. וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה. וכן שאר הנביאים. מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו. ויש שהן אומרים הפתרון בלבד. ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת. דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים עכ"ל.

ולכן אהרן ומרים חשבו שכנראה משה רבינו לא פירש נכון את הנבואה ויצא לו שצריך לפרוש מאשתו, וכותב "אור החיים" הקדוש שהם דיברו ליד משה רבינו כדי שישמע ויקח מוסר, אבל "והאיש משה עניו מאוד מעל האדם אשר על פני האדמה" ולא ענה להם כלל על כך, ומסבירים שאפילו לא עלה בליבו של משה רבינו איזה שמץ של פגיעה כזו או אחרת, עד שלא הרגיש צורך כלל לענות להם. אבל הקב"ה גם שמע זאת ולא הסכים לשתוק על כך, וזאת מכיוון שאם עכשיו אהרן ומרים מהרהרים אחרי נבאותו של משה רבינו, הרי שהם מטילים ספק בכל נתינת התורה ח"ו שאולי חלילה משה רבינו פירש את הדברים שנאמרו לו לא בדיוק כמו שצריך, וזה ח"ו פגם לדורי דורות, ולמען נצחיות תורתו הקדושה, הקב"ה לא הסכים לשתוק על כך, והוכיחם מיד והסביר להם שנבואתו של משה רבינו אינה כמו שאר הנביאים שמתנבאים דרך חידה ומשל אלא- "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט וגו'" (פרק יב' פס' ז',ח'), אצל משה רבינו אין שום אפשרות לטעות, שהרי רואה מראות ברורים בלי שום צד של ספק.

 

זהירות בדיבור

ואז נענשה מרים הנביאה בעונש של צרעת, שזה עונש קשה מאוד כמו שאמרו חז"ל בגמ' נדרים דף סד:' שמצורע חשוב כמת, ואנו צריכים ללמוד מכאן מוסר השכל גדול ועצום, ומה מרים הנביאה שלא התכוונה חלילה לגנותו של משה רבינו נענשה כך, אדם שמתכוון לגנות את חבירו, על אחת כמה וכמה עונשו חמור אין קץ רח"ל, וכל שכן כאשר מדברים על ת"ח על זה אמרו חז"ל- "כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו", ואומר אדוננו הגר"א זצ"ל שבכל תלמיד חכם יש ניצוץ ממשה רבינו, וכפי דרגתו של אותו ת"ח כך דרגת אותו הניצוץ שמקבל ממשה רבינו, ואם אדם מדבר על ת"ח הרי שמדבר על משה רבינו עצמו רח"ל, לכן צריך זהירות מרובה מאוד בדבר זה. ודע לך, שאם ישנה איזה זכות למדבר הרי הוא נענש מיד, וככל שתתמעט זכותו, עונשו יתאחר, וחטאו יתעבה עד כדי כך שיהיה לו לעתיד לבוא כמעט בלתי אפשרי לשוב על כך בתשובה, והנורא מכל אם ימות בחטאו.

 

"ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"

ומעשה היה על רבי משה פינשטיין זצ"ל שאותו יום שנפטר היה ערב פורים, וביום פורים היה הלוויתו, אחד האנשים שהיה בהלוויה אמר לחבירו- עם כל הכבוד, רבי משה, רבי משה, אבל מה עם מצוות הפורים? וכי כל היום נתעסק בהלוויה, ומה על מצוות היום?

מאותו יום אותו אדם התחיל לקבל יסורים קשים ומרים, בגוף, במשפחה ובממון רח"ל, וכן יום יותר גרוע מחבירו, וכך סבל נוראות במשך שנה שלימה, עד שלא יכל יותר, והלך לביתו של אחד מגדולי ישראל והתלונן לפניו על יסוריו הקשים הפוקדים אותו בכל עת ללא הרף, ואותו גדול חשב וחשב, ולבסוף החליט לעשות לו 'גורל הגר"א' [שזהו סדר גורל מסוים הנמסר מפה לאוזן שעושים עם התנ"ך עד שיוצא הפסוק ששייך לאותו הדבר שרוצים לחפש עליו] ויצא הפסוק- "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר יב' ח'), שאל הרב את אותו אדם, האם דיברת על אחד מגדולי ישראל? אותו אדם חשב וחשב עד שנזכר במה שהיה בפורים בהלוויתו של רבי משה פינשטיין, ומיד אמר לו הרב שאין ספק שעקב כך רודפים אותו ההיסורים ולכן ציווהו מיד לעשות תשובה, ואותו אדם עשה תשובה והלך לקיברו עם עשרה אנשים וביקש מחילה ומאז הוטב מצבו ב"ה.

 

'פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה'

רבינו האר"י זצוקללה"ה בשער הפסוקים פרשת בהעלותך, מסביר נפלא את כל עניין המעשה עם מרים ואהרן שדיברו אודות משה רבינו, כותב שם הרב ששמע מחכם גדול בדורו ששמו רבי קלונימוס ז"ל עניין זה- יעקב אבינו זכה להיקבר הוא ועצמותיו בארץ ישראל, יוסף הצדיק זכה שרק עצמותיו נקברו בארץ אבל לא גופו, ומשה רבינו לא גופו ולא עצמותיו, והסיבה לכך היא מפני שארץ ישראל נקראת אשת חיל יראת ה', ולפי שיעקב לא נשא את תמנע אחות לוטן לכן זכה להיקבר גופו ועצמותיו בארץ, ויוסף הצדיק אע"פ שלא חטא עם אשת פוטיפר, עם כל זאת היה איזה חטא דק במחשבה, ויצאו עשרה טיפין מבין צפרניו, ולכן זכה שרק עצמותיו נקברו בארץ אבל לא גופו, ולעומת זאת משה רבינו לפי שהלך לארץ כוש וישב שם מ' שנה ולקח בקידושין את אשת המלך הכושית, כנזכר בספר דברי הימים של משה, מה שקרוי אצלנו 'ספר הישר', אע"פ שלא קרב אליה, לא זכה להיקבר בארץ ישראל לא גופו ולא עצמותיו, עד כאן דברי רבי קלונימוס ז"ל.

וממשיך רבינו זלה"ה ואומר שהרי לעיל נאמר שאלדד ומידד מתנבאים במחנה, ואמרו משה מת ויהושע מכניס לארץ ישראל, והיה קשה לאהרן ומרים על כך, מדוע משה רבינו לא יכנס לארץ? שהיה זה לפני חטא מי מריבה, ותחילה חשבו שהם כן יכנסו, ורק משה לא יכנס, וזה היה קשה להם, ולכן אמרו אולי זה לצד שבח משה רבינו, שידוע שארץ ישראל נקראת 'סיהרא'- לבנה, ומשה רבינו פניו כפני חמה ויהושע כפני לבנה, ולכן דווקא יהושע מכניס, ומשה רבינו שפניו כפני חמה לא יכול להכנס לארץ, שהרי דרגתו למעלה מארץ ישראל, וארץ ישראל תתבייש בכך שמשה רבינו יכנס אליה, בסוד מעולם לא ראתה חמה בפגימתה של לבנה, אבל מיד אמרו לעצמם שזה אינו, מכיוון שהרי גם הם נביאים וגם בנו דיבר ה', ומה נשתנה משה שלא יכנס ואנחנו כן? ומסקנתם היתה שמשה רבינו לא נכנס לארץ מפני שלקח את האשה הכושית בלקיחה גמורה כנ"ל בשם רבי קלונימוס ואינו סיבה לשבח אלא לגנאי.

ועל כך הוכיחם הקב"ה ואמר להם- "לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" משה רבינו ע"ה דרגת נבואתו הרבה למעלה מדרגתם של אהרן ומרים, ולעולם הסיבה שמשה רבינו ע"ה לא נכנס לארץ ישראל היא לשבח ולא לגנאי, שהרי פני משה כפני חמה, וארץ ישראל היא בבחינת לבנה כנ"ל.

 

מתפלל ודורש שלומכם וטובתכם כל הימים,

הצב"י שקד בוהדנה, ס"ט.

תגובות למאמר

הגב למאמר

בלחיצה על פרסם תגובה אני מאשר כי קראתי את התקנון